אנחנו מסוגלים לשבת ככה שעות, אבל כל שנייה נוספת עולה לי בדם.
אני מביטה בך כפי שמביטים בתמונה. מרחוק, תחום במסגרת. הרוח היא משוב חנוק של תחילת הקיץ, וסוף שנת הלימודים. כרגע, יד גברית עוטפת את פנייך זרועות הזיפים, עינייך הירוקות נעוצות בי כמו מחט, ואני מתבוננת. מתבוננת כפי שמביטים בתמונה, ביצירת מופת שנויה במחלוקת. זו בועת הזיכרון המדויקת ביותר שיש לי ממך. אני מניחה שאת כל שאר הזיכרונות כבר שחקתי כמו תקליט ישן שוב ושוב ראשי, ובזו פחדתי לגעת, אז היא נשארה נקייה וחודרת, כמו מחט.
והנה אני מפזזת ריקוד אלים ומלא תנועות חסרות פשר. אני משערת שניסית למצוא בריקוד הזה את העיקר, את המודרניות, את העומק שבהנפת הרגליים ותזוזות הידיים המהירות. ואני רק רציתי למסור את שלושת המילים המוכרות באופן מספק, אך הרגליים רעדו מעצמן ללא שום רסן.
אני, המביטה בבועת הזיכרון הציורית, ממתינה לרגע המוכר בו אגע בשבריר מן המציאות שהייתה ואירתע לאחור, אתנפץ לאלפי חלקיקים ואחזור לאסוף את השברים דקה מאוחר מדי.

חלק מהפוסט מועתק מלפני כמה פוסטים, כי התאים באופן ממש נהדר.

יותר מזה, צפו לפוסט אחרון בנימה מאוהבת זו, הכתיבה הכריחה לפרסם, אבל עקרונית- מדברת על תקופה שנגמרה.

רציתי להגיד בנימה זו, תודה רבה על המומלצים. התגובות ריגשו אותי מאוד.

עכשיו אחזור להיות הבלוג עם שתי התגובות. ואם יהיו אלו שתי תגובות יפות כמו הקודמות לה, זה יותר ממספיק.

שוב תודה,

נטע.