כתוב כמו קטע, אך מדובר בלא יותר מפרידה, או פריקה.

"שלום"

"שלום"

האישה בת השש עשרה מביטה בפנקסה הקטן, בתוכו מתואר בכתב צפוף את פרטי הלקוח ואף מודבקת בו תמונתו בשחור לבן.

"אתה האדון ר. ג.?"

"אני הוא". במציאות האדון ר. ג. היה יפה הרבה יותר. בתמונה לא תואר גובהו, רוחבו או גוון מבטו. הנערה משתדלת לשמור על ארשת פנים מרוכזת ובכך לרסן את לבה. היא מביטה בו בכעס וגעגוע, למרות שהבטיחה לעצמה שתהיה זו פגישה עסקית בלבד. 

"אני רואה כאן שעד לפני כשנה, לקחת הלוואות מלבי, אך בראשון במאי שנת אלפיים ואחת-עשרה הוענקה לך המתנה באופן רשמי. אני צודקת?"

עיניה ממוסגרות במשקפים חדשות, פני הנערה כבר לא מוכרות לשניהם. היא בוגרת, אחראית, ספק מאוהבת ספק מחוללת, המסגרת מעניקה לה מראה בוגר וניכר שהיא מבחינה בכך. "אני צודקת".

"אך החלטת לעזוב. החזקת בלב שלי באופן לא רשמי, ואף תרשה לי להעיר- לא מכובד, כבר כמעט אחד-עשר חודשים. מטעם גופי וחיי באתי לדרוש את לבי בחזרה".

הגבר המבולבל והיפה מחפש בתיקו ובכיסיו וממלמל "אני יודע שזה כאן..." או "איפה השארתי את זה?" או "מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה?".

והיא, משמע אני, ממלמלת בתגובה "שאלה טובה..." ומעניקה לו עוד קצת זמן, רק עוד טיפה, כמה שניות, לאחוז במשאבת חיי.

"הנה, הלב כאן. מצטער, אני כל הזמן נזכר שצריך להחזיר אותו אבל לא מגיע לזה. אני חושב שיש עליו רק כמה שריטות או צלקות, חוץ מזה הוא נראה בסדר גמור. אם יש קנס, אני אהיה יותר ממוכן לשלם".

אני מביטה בו, נוצרת רק מעט את מה שאסור לזכור ואסור לשכוח. "פשוט תזכור אותי כפי שמעולם לא הכרת אותי".

אני פוסעת הרחק הרחק, וטומנת את לבי הרחק בתוך חזי. נשמתי מקבלת צבע עמום של חום ופועמת בקצב מונוטוני. הצלקות קצת שורפות, אבל זה בסדר. זו הוכחה לקיומך השנוי במחלוקת. הלב כבד וסמיך, כמו צל. אני חותמת בידיי את זכרון ידייך, את גוון עינייך ומתאר אפך. והנה, הריח שלך כבר נימוג באוויר. אני נועצת את תמונתך האחרונה בפטישים בלתי נראים.