כמה מוזר:

אני מלווה אותך לתחנת האוטובוס. השמש מאירה עלינו ואנחנו מנהלות שיחה שטותית לחלוטין.

לפתע את עולה על מכשיר גדול מלא במושבים, שמסיע אותך בעשרות פניות ופיתולים קטנטנים על הכבישים הרחק ממני לבניין אחר. הפרצוף המוכר איתו ניהלתי שיחה קרובה ומוארת הופך לחלק קטנטן משאר העיר הסבוכה. המרחק ביננו נמתח כמו גומי, ומהגולגול בשיערך, שקודם יכולתי לזהות בו כל שערה, נשאר גוש רחוק בין חלונות האוטובוס ההולך ומתרחק ממני...

זיעה, שבתות, רודף.