אני מותירה עקבות. הן דביקות וריחניות ומטיילות אחרי בגוון עמום כמו צבע מים על מכחול. כולם יכולים לדרוך עליהן, לטייל בשבילהן, אבל מעטים האנשים שיכולים לזהות אותן באופן ברור. פס הצבע מצטייר מאחורי בהססנות, הוא עוקב אחרי בבתי הקפה וממתין לי בקצה הדלת כשאני מתיישבת על האסלה. הפיתול השקוף מודגש בדרכים המוכרות שעלי לחצות שוב ושוב. ובפעמים הנדירות בהן סלסול הצבע מתרכך בזרועותיו של עקבות האחר, הוא מקבל את הריח של האדם הזר, מאבד את ניגונו הייחודי והופך לצל. צל של כל מי שהייתי כשחיכה לי ליד האסלה או עקב אחרי בבתי הקפה, צל חסר עצמאות שמרשרש מתחת למיטה. מן נוכחות קיימת ובלתי מורגשת, מסמלת "וי" על קיומי השנוי במחלוקת, נותרת צל.

וכרגע, אני מחכה ליום שבו אתפרץ בגוון העמום, החם והמוכר שלי, ואחדל להיות צל מתנצל. ועכשיו, כשהריח שלי באוויר, אני יודעת כמעט בוודאות שאני חוזרת לאט לעצמי.

לפעמים אני בה-דה-בה. ה"בה-דה-בה" יכול להיות גס או מנוכר, תלוי איך מקשיבים לניגון הייחודי שלו.