הפוסט נכתב מסיבה אחת: העובדה שאני חייבת אותו לעצמי של פעם. אני קוראת אותך ואתה ישן שלי.
אני שמחה להגיד לך להתראות, מעכשיו:
אתה רך בשפתיי וטהור בעיניי. כמה יפות הן המילים אשר יכולתי להגיד לך
ביום ההוא וכמה מקולל הרגע בו איבדתי אותך לעד.
הלא ידענו אהבה גדולה מזו?
לא?
ציטוט שלי עלייך מכל אחד מ12 החודשים האחרונים:
מאי 2012:
"בדמיוני אנחנו משרבבים ידיים, והאצבעות על הזכוכית מתלכלכות מהזרם הלוהט של המים. "
אפריל 2012:
"אני, המביטה בבועת הזיכרון הציורית, ממתינה לרגע המוכר בו אגע בשבריר מן המציאות שהייתה ואירתע לאחור, אתנפץ לאלפי חלקיקים ואחזור לאסוף את השברים דקה מאוחר מדי."
מרץ 2012:
" אני לא הייתי עמוקה, אבל האהבה הזו כן. אני רוצה שתדע.
הסיבה היחידה שאמרתי הכל הייתה כדי שתדע. היא רק הרחיקה אותך מלהבין. זה מצחיק שברגע שפותחים את הפה מגלים פחות ומשחיתים יותר."
פברואר 2012:
"אלו הצעדים המזמינים את תחילת הקץ
השד המאוהב לעולם לא יתפרץ"
ינואר 2012:
"אך היו גם כתפיים
ובשר
והיכן?
זועקת תשוקת נעוריי משכבר.
היכן?"
דצמבר 2011:
"מה יוותר
מן התשוקה הישנה
שנמסה בזיכרון ומתפוררת כזקנה
התעלם היא ותשאיר אחריה
שובל ניחוחות אימתני
של עוד ועוד ועוד מן השתיקה?"
נובמבר 2011:
"לנצח אוהב
רק אותך אשתוקק
ואותך, תחושת אהבתי, אשר לבטח אשכח-
אזכרך."
אוקטובר 2011:
"סבלנותי על סף להתפקע
זולגת חרש במורד גרוני
וטעמה כשד המתחקר בי
הממתינה את, נטע? עבור מי?"
ספטמבר 2011:
"וזיכרונך,
צלקת בהיסטוריה,
כמו סימניה בספר לא גמור."
אוגוסט 2011:
"ובראש תמיד יש את הג'ינס הבהיר המשופשף ואת הנעליים הירוקות הולכות ומתרחקות ממני לנצח, לכיוון תחנת אוטובוס קו 66, את החולצה השחורה, הקצרה והצמודה, את השיער המרקד ברוח החופשית של טרום-הקיץ."
יולי 2011:
"שוכבת קט, אך איך אוכל לנוח
כשנשמתי עורגת עם הרוח?
דמעה דועכת על ראש יגע,
ובתוכי זועקת דמותך אלי."
יוני 2011:
"וכשנרדמתי, חלומות טורדניים הציקו ללא קץ את לילי.
חלומות טורדניים, ובם סיוטי הגדול מתגשם.
ללא מפלצות ענק או מוות המוני, ללא תופעות טבע אדירות בהן אני נמלה הבורחת אל תומה.
בחלומי אני מודע וער ליום שתעזוב בי כמו בובת סמרטוטים סחוטה מהגיון.
שתעזוב דמותי בלית ברירה, כשרואה איך מכבידה עליי בכאבה ונוכחותה.
בחלומי אני מודע לעיניי היבשות והמאופקות בלעדיה. לעיניים שלי חסרות הניצוץ."