כשאני רוצה לצפות בפלא העולם הגדול ביותר, אני צופה באחי הקטן, איתי, ישן. אני נעמדת וחודרת אל חדרו בצעדים רגישים ומביטה בפלא:

איתי חופשי אך חסר מנוחה. חוסר המנוחה הזה מדהים אותי: רגליו תופפות בעצבנות ערנית על מצעי המיטה המיוזעים וידו עוברת בשערו, באפו ולאחר מכן גם משפשפת את עיניו. המראות האלו מהתלים מאוד, הרי אין שום-דבר בו שנראה ישן. פיזית, הוא עושה רושם של ער לחלוטין, חוץ מעיניו העצומות ופיו הפתוח והמרייר.

ואני עומדת על מפתן הדלת של חדרו הכתום ומדמיינת על מה הוא חולם. אולי על רכיבה באופניים, או אכילה במסעדה. אני מקווה בכל ליבי שהחלום פשוט ונעים. הפחד שהוא עלול לחוות בעולם הלא-מודע גורם לי לרצות להסתער על עולם החלומות ברגע ולהשקיט את ליבו של איתי, אהובי הנצחי. 

לפעמים אני מפחדת. זה קורה לי הרבה לאחרונה. הוא אוהב אותי, הילד הקטן והיפה הזה, את אחותו הגדולה, מעוטרת התיקים והשמלות, המשורטטת חזה קטנטן ואיפור. המעירה הערות, הצוחקת, המצחיקה, המשפילה והמסתגרת. 

"אל תעלבי, אבל את האחות הכי טובה בעולם" הוא אומר לי. אנחנו צוחקים מן ההומור הייחודי לנו ואני מתרפקת בצער על הרגע הזה כי הוא כל-כך נדיר. כי אני לא שם אף לא פעם, תמיד מאחורי סוגר ובריח, תמיד ליד מקלדת, תמיד מאזינה לרונה קינן את השירים שהוא מכיר כבר בעל-פה. אני לא מאמינה ביצור הייחודי הזה שיושב ומתפעל לצייר לידי, אחותו הגדולה והאחראית. 

אני הסטיגמה הכי מוכרת- הבייביסיטר המדהימה שעוברת ברחוב ומכירה את כל הילדים שבבית-הספר היסודי. זו שפשוט מבינה ילדים והם אוהבים אותה, והיא אותם, והיא נהנית והם ניהנים והעולם עוצר מלכת. אבל עם אחי שלי, עם בשר מבשרי, האהוב עלי מכל, אני מפנימה כל דקה את המונח "מובן מאליו" ומאמצת אותו מבלי משים.

ואני רוצה לשנות אבל ההרגל מושך אותי כמו מגנט. "לכי לחדר נטע" הוא קורא לי. "מה הן עוד שתי דקות?".

אני רק רוצה להיות שם, תמיד, בעת צרה, בעת שטות, בעת משחק, בעת צורך, כל צורך. לאהוב את אחי הקטן איתי ולא רק להגיד לו רגע לפני שאשלח אותו לעולם החלומות הדמיוני שאני אוהבת אותו הכי בעולם-

אלא גם להוכיח.
הקיץ כבר מניב פירותיו.