הפחד אין לו סוף, לכח יש ויש.
צלילים קטנים נשמעים בבירור רק בחדר שקט וסגור. גם מילותיי. הן מקבלות משקל רק במקום בו השקט שולט.
אני מדיחה משפט על מזג האוויר והוא היחיד הנישא באוויר. אני מתיישבת על הרצפה ומביטה בו בריכוז מירבי, מנקדת מעט את החמימות ואת חוסר-האונים הנוצר מהלחות, מוסיפה מספר פרטים על ניחוח הזיעה ומניחה למרגלותיו נקודת סיכום.
כעת אנו מתיישבים שנינו. אולי בעצם זו רק אני. לו היית נכנס אל תוכי הייתי שומעת את צעדייך בבירור.
כי זה חדרי שלי. והוא קטן וריק ושקט בלעדייך. מעולם היה ולעולם יהיה.
בימים מפוקסים מזה רגלייך שרטטו על האדמה שמחוץ לאולם עולמי בקצב אחיד- צעדים. זמן רב הם הדהדו בי, כמו צל. הלחנתי עלייך אלפי שירים. אני מתבלת אותם בהרמוניות מעולם הסיפוק, באקורדים מעולם הגעגוע. וחוזרת לשבת.
וכך לעולם יהיה חדרי, תלוי במספר נשימות המפסקות את המשפטים על מזג-האוויר או הממשלה המושחתת או מחירי הדלק הנוסקים
עד שתגיע עם נר
ותאיר... ותאיר... ותעיר... ותעזוב בהילוך מהיר.
כי יין מתאים רק לימים רישגימליים שלך. גלג היא לא נכר. תאונן על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
