דבר אחד קשה יותר מהלימודים, הימים האחרונים לחופש. הלחץ של להספיק. להספיק. להספיק! [צריך להספיק].

ההצלחה מובילה לתחושה ריקנית

 ובדידות.

הצלחתי? הצלחתי.

איפה הימים בהם בשתיים וארבעים

התחיל הלילה

השקט עוד לא בשיאו

הנפש עוד לא שקועה

בתרדמת.

//
אתם נופלים לרגליי, אך גם אני כבר התמוטטתי לרגלי האחר. כולנו משתפים פעולה ונופלים כמו חיילים בדומינו, כל אחד בתורו, לבלתי-מושג הייחודי לו,

ורגע לפני המעידה המיועדת זועקים: "חכי חכי רק רגע, אני אוהבת ליפול בגללך", או "דקה, תראה לי שוב כמה שאתה... אתה".
אתה... אתה.. כמה שאתה אתה.  
ולפעמים, כשאתה לא כאן, אפילו לא מעט בהשתאות לבבי, אני נזכרת איך אני... אני. 

//
[כן התגברתי עלייך

זו הבדידות שמשיבה אותי לעיסוק

בכאבים מיותרים.]

//

כמה בדידות נחתה עלי ברגע שהיא עזבה, כמה לבד נחת עלי ברגע שנסגרה הדלת. בשניה אחת קודם- חיבוק, רגע לאחר מכן- בדידות. הבדל פעוט וכל-כך משמעותי בו זמנית. אני אחזור על כך- הנשימות היו מאוחדות, אפילו השתיקה התנגנה בשניים. חשוב לי להדגיש את ההבדל המר שנוצר בשניה אחת ויחידה, בשניה אחת בלבד. היא, דלת, בדידות... היא, דלת, בדידות...