איך היינו תמימות כל-כך, איך הייתי תמימה כל-כך. אולי השאלה היא איך התמימות החזיקה מעמד עד שהפאם פטאל שבי קרעה אותה בין שינייה. אני מנסה לשים את האצבע על הרגע שבו הכל השתבש ופשוט לא זוכרת.

משהו בעובדה שנשארת כל-כך טיפשה אחריי מנחם אותי, שלא היו לקחים לקחת, רק רגליים כדי לנוס הרחק ממך.

אם חנוך לוין מבטא אותי יותר טוב, למה לכתוב? בשביל הסיפוק העצמי? בשביל מי? 

צריך לקרצף שעות את מה שלקח שניה להפיל.

כבר שנה אני סוחטת במיומנות את אותה השמלה הישנה והזולה ומטביעה אותה במיטב הסבונים

סוף כל סוף אפשר באמת לטעות, אולי לא היית כאן.

[השארת כתמים של קפה על המרצפות של הנפש שלי.]

הסקרנות אוכלת אותך, שם מול המסך. אפילו הפוסטים הכי כנים שלי לא מסוגלים לספק אותך, תמיד לחפש יותר עירום נפשי. וכמה שזה אנושי...

*בקשה אחת:

תניחו את כל הסקרנות שבעולם מלפניי

שאתפתה כל החיים

ולא אאבד את הניצוץ.

כלום שום דבר אין לילה טוב.