אני באמת מקווה שזו תפנית בלתי ניתנת לפספוס בעלילת חיי, שתשומת הלב הזו שאני משיקעה בכל מה שבזתי לו לא הולכת לאיבוד.

אני מקווה שהרצון שלי לאהבה והיציאות היזומות והלילות אותם אני מבלה מחוץ לבית באמת יפריחו חיים. אומרים שטיפול בבעיה היא קודם כל להודות שהיא קיימת. אז הנה, פתחתי את לבי, את דלת חדרי, יצאתי אל אוויר העולם הפתוח. ועכשיו, עכשיו מה? מחכים?

אולי בכלל לא משתנים באופי אלא רק בתפיסה? אולי אני מספיק?

[פוסטים כנים. כיף כשהבלוג באמת נועד לפריקה עצמית. למי אכפת אם הכתיבה רהוטה?].