המיטה שלי מושלת בניתוב השיחה למקומות שצריך לזלוג אליהן. נשאלת השאלה מדוע זה המקום שאני משתוקקת לזלוג אליו ומתאפשרות שתי הצעות נגדיות כמעט: זו מצד אחד אנחה קשה [מצריכה תשובות ומן מחשבה וכל הזין] ומצד שני הנחה פשוטה שהיא התשובה בפני עצמה [לפחות עבורי, סביר להניח שמישהו יעבר בזה רומנטיקה. לא אני]:

המתכון המופשט [אני מצחיקה את עצמי בהומור אישי של מילים]: לא להכניס רגש ומצד שני לנקז את הידידות באותה הנשימה. כמה דרמתיות במשפטים כל-כך לא מעניינים. 

טענו שאני רומנטית ונזכרתי שהייתי, באיזו תקופה ורודה ואפורה בכיתה ח' שדמיינתי איך יהיה להתאהב באוניברסיטה בגיל [היה אפילו גיל!] 25, ואיך יהיה לאבד את הבתולים בגיל 18 על מצע ורדים ואהבה גדולה. מעניין למה אני כל-כך נגעלת מהמחשבה על הרומנטיות באופן כללי, למה זה רעיון שדוחה אותי כל-כך. לא בן זוג- אלא רומנטיות. מן מקום חשוף וחסר טעם. 

הבלוג כל-כך שונה וגם אני. היא אמרה שאני שונה, אני תוהה אם זה מוכיח או שזה אחר.

הקטע המוזר הוא שאני לא אדם מאופק וקר כפי שהדברים נאמרים.

בו זמנית, אני נשמעת גם אוברדרמתית וגם קרה מאוד.

אני הופכת את הכל לאפשרי ולבלתי אפשרי.

אבל הקטע הכי מצחיק הוא

שאני כותבת במן ישירות

בבלוג אנטומיה

מי בכלל היה

מאמין.