המיטה פרוסה תחתיי ורגלי פעורות מעליה. אצבעות רכות של אחרי אמבטיה משרטטות קווים דמיוניים על בטני וזו עולה, עולה ויורדת בקצב נשימה. החדר מתמלא בצרידות, אני מאזינה לקולו הנמוך של טום וויטץ כשהוא מתנגן לי בראש. שמיכה מרושלת שאני מתעטפת בה לסירוגין, תלוי במידת הזיעה שבאוויר, מונחת כעת על רגל אחת.

 חושך, ריכוז מלא בגירוש המחשבות. אני נושכת את שפתיי ומגרשת בנחישות כל אדם דמיוני מעלי שמלטף לי את הכתף, משליכה מעלי את כל הפנטזיות האפשריות וכל התסריטים המטרידים וכל הטעויות ומתרכזת בנשימות הסדירות שנקטעות ונאנקות לקראת הסוף.

כתבתי משהו. אני חוזרת לעצמי. ואם היא מאמינה בי אולי גם אותי צריך להוריד מההר כדי לעלות אליו.