סטטוס שנהיה תגובה שנהיה פוסט:

הבלוג הזה קיים עבור המחסור בנעשה. הוא הגעגוע לשלא היה, הגעגוע לשלא יהיה, הגעגוע ללא מתרחש, הגעגוע לתקווה המתה, הגעגוע למעולם-לא-פעם, הגעגע לחיי הפוטנציאלים שאיבדו את יכולת מימושם.
וקרו דברים בחודש האחרון, אז היה על מה לספר. היה מתרחש. היה נעשה. הרגשתי שאיבדתי משהו בחודש האחרון, אבל הרווחתי את עצמי. זו מן תלות נוראית שרק אחת משתי האופציות יכולות להתממש- חיים או בלוג איכותי. ברגעים אלו אני מדיפה בושם חדש וטוב לי להריח את הנשיות העצמית שבי, מרגיש לי נכון לגעת בידי הרכה ובעצם אני נהנית להביט במראה בצורה הכי זכה שיש.

הערב הזה מילא בי המון. זו עומדת להיות תקופה כל-כך טובה. אני רוצה עוד ערבים כאלו. אני רוצה עוד התעלות כזו, אני רוצה עוד יחסי מין עם אקורדים מוקטנים על הפסנתר. 

במקום מסויים זו השלמה גדולה, לכתוב פוסט באווירת פוסט (התעלות רוחית, לא בצורה המיסטית אלא בצורה, כפי שניתחתי אותה היום, ש"המחשבות שלי שם" מצביעה לנקודה שמרחקה חמישים סנטימטר מהראש שלי. מן מקום שבו השלווה המלנכולית היא יקום נפרד וכל מחווה של העולם מתכווננת למסקנה שתשכח ברגע וברוגע.) ולמרות אווירת הפוסט, אני מערבת את המתרחש בחיי. כמה נהדר. בשניה אחת הבלוג שלי נהיה שלם שוב. ההופעה שלי מתקרבת ואני מקווה שיהיה טוב.