משפט החודש שלי ללא ספק מוכיח את עצמו שוב- הגוף מרגיל את הנפש. והנפש הורגלה כל-כך. הנפש כבר חלפה מן ההרגל ועברה אל עולם השייכות. הידיים שלי לא רגילות ללפף את הכתפיים שלך, הן פשוט שייכות לשם. זה מרגיש נורא טבעי ונורא נכון.  דיברת על איזה מקצב והתחלת לספור שמיניות ולדבר על הספרה חמש באיזה הקשר, הרגשתי לרגע כמו החברה המסורה הזו של האמן אחרי ההופעות. זה לא קשור בכלל לאהבה וזה מה שמיטיב את הקשר. זאת אומרת, השייכות לא מגיעה מתוך הרגש אלא מתוך מי שאנחנו ומי שהפכנו להיות זה בהקשרו של זה. אני תוהה אם אנחנו הורסים את עצם השייכות הזה.
קשה בבלוג הזה, קשה כי פתאום אני צריכה לחשוב לא רק איך לנסח אלא אם מותר בכלל. גם את זה אסור, אבל זה עוד שנוי במחלוקת. יש עוד צלע לבלוג לפתע והם לא הקוראים אלא האנשים בחיי שקוראים. ואלו שכתוב עליהם. וצריך לשנות מ"כתפייך" ל"הכתפיים שלך" כי זה נשמע פחות מאיים. ואין איום. זו מן תחושה פשוטה ובאמת לא מאיימת. שייכות.

הגוף מרגיל את הנפש. 

ש3-בס עמ יכ וו תת בלי המילה הראשונה.