איך את מסתכלת על עצמך במראה, כשאת יודעת שאת פוגעת באדם שהכי אי-פעם מעולם אהב אותך. הכי אהב אותך. אהבתי אותך יותר מאשר את עצמי.

פגעת בי. את פוגעת בי. את פוגעת בי. אני, אשתך, אני אשתך! אני זו שאוהבת אותך. כואב לי. קשה לי. רע לי כי את מכאיבה מכאיבה את זו שמכאיבה לי- לא אדם חיצוני. את-לי? איך את יכולה בכלל? איך. זו אני. אני הייתי עושה הכל בשבילך. אני אהבתי אותך ונתתי לך את כל כולי. את כל פאקינג כולי. הדלת שלי תמיד הייתה פתוחה בכל שעה. וכל שיחה וכל מצב נפשי ניסיתי להיות שם בשבילך. אני אהבתי אותך כל-כך, את יודעת? אהבתי אותך כל-כך! אני אשתך. את זוכרת? אני אשתך.  בחיים.. בחיים לא הייתי... ככה. בחיים לא הייתי עושה לך את זה. בחיים לא. בחיים. איך את בכלל.... איך..... איך?! את פוגעת בי. את פוגעת בי. אני רוצה לבכות. את עושה לי להתאבד. אם הקשר איתך נגמר ככה שום קשר לא יחזיק מעמד. אני פשוט בשוק שאת לא רואה את זה. או שאת לא רואה את זה ואת אטומה או שאת רואה את זה ואת אטומה. אני אהבתי אותך יותר מאת הכל. בת זונה. יותר מאת הכל אני. אותך. כל הלילות וכל השיחות. "את מכירה אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי". זה נכון. אני האדם שהכי מכיר אותך מרגיש ככה. אלייך. ונפגע ככה. ממך. איך את יכולה בכלל לפגוע באדם ככה. עזבי, איך את יכולה לפגוע ככה בי? איך את יכולה להגדיר את עצמך כחברה עכשיו?