בכל רגע נתון הבטן מתהפכת ואחריה הלב.

20:00

הקונטרבס שוכב על הצד, ״מים מהברז, כאלו בחינם״. האישה מהנהנת והולכת לכיוון הבר. מעבירים כבלים מתחת לפסנתר. אני מבחינה בטביעות האצבעות עליו והלכלוך הנפשי שהוא צבר, או סתם לכלוך. עכשיו אני לא מבחינה בין שניהם.  הקונטרבס מוטל על צידו. שואלת אותו: ״אתה בסדר?״ ״כן, האווירה כאן...״ ״כן״. יש לי מצב רוח איכותי ושקט. גם לסערה יש רקע של שיר אהבה ספרדי (ע״פ שאזם, אפליקציית יודעת כל), גם הסערה נראית הרואית והרוחות בחוץ מוטונימים לקצב המואץ של לבי. ועכשיו שקט. 

01:20

מה ניתן להגיד. היה, היה ונגמר? מה ניתן להגיד, מחר? מחר נתחיל לצעוד לכיוון המחר של המחר? אין בי כעס, הוא אזל. אחרי חמש שעות של מוזיקת ג'אז יש לי רעש באזניים אבל שקט בראש. מבט בו, השיער שלו נראה רע, "הסתפרת?" אני יודעת שלא. אבל משהו בו רע. והחצאית יושבת עלי טוב- אני הולכת להתיישב ליד חבר טוב, כמה שעות לפני זה ישבנו באייסברג והייתי על סף דמעות, מתבוננת בדמויות המצוירות על החלונות. מתחיל: אני מרגישה טוב. שום משיכה. ככה זה תמיד מתחיל, והפעם אולי ככה זה נגמר. אבל רציתי שיסתכל, שיזרוק מבט. גם ככה זה תמיד נגמר. אולי היה יכול להציל אותי מתהום הבדידות אליו הושלכתי. אולי, אתה לא רואה, הזדמנות כמעט ולא קיימת, חומקת, חמקמקה, הנה, היא עוזבת, מישהו הודף אותה, אלוהים המטאפורי מנפנף את ידו באוויר כמעיף מפניו זבוב טורדני. והיא כבר לא בודדה חודשים. אני צריכה קצת מחסור בבדידות. משהו כאן לא בסדר. "בת זונה". זו התגובה של כולם, הראשונה- "בת זונה. איזו בת זונה!". ואני מהנהנת. מה כבר ניתן להגיד? שהבל פיו עוד מהתל בין כותלי חדרים? את צודקת, דניאל. במונית, את צדקת. זה מה שזה מייצג. לא ראיתי רק אותך אלא את האד הכסוף של הגואל מהמציאות הקיימת. כבר מתבצעת הפרדה, אבל שניה... שוב, בדידות? שוב? לא... בבקשה. עשו שמישהו יבוא ויחליף אותו במשבצת. בבקשה. בבקשה. איפה הגואל? המובטח? איפה ש"כשאת לא מוכנה"? אבל אתה, אתה באמת. כאילו... אתה. גם. לא סתם זה ש... לא סתם. זה התערבב, הגאולה ואתה. כי אתה אתה קיים במשבצת. אתה עומד בפני עצמך. אבל די. עבר. נגמר. ולאן, לאן עכשיו? ואיך? לא רוצה להתקיים, רוצה לחיות. שיגיע איזה מישהו לא ברור ויגאל. אפילו לא דחוף לי שתקנא. שתקנאו. אני מאחלת לכם בהצלחה וזה כמעט עצוב לי. רע. רע. זה יום קשה. אין ספק. יום קשה. אתה לא בסדר. למה אני שותקת לך על הכל? למה אני שותקת לך על הכל? למה אני שותקת לך על הכל- אבל לא שותקת לידך? למה אני לא מסוגלת לשתוק לידך? למה אתה עושה מבט מבין כשאתה לא מבין? אני הולכת. אומרת לך "אתה אידוט. אתה לא מבין עד כמה" הוא אומר "אני יודע, טוב לשמוע" ובא לי, רק לשבריר שניה, שידע מה אני, מה אני שווה. הוא לא מכיר אותי בכלל. באמת שלא. הוא לא מכיר אותי... אחרת. אחרת לא. הוא לא מכיר אותי אבל הפסד שלו. כתבתי משפט לפני חודש או יותר "הפסד שלו. למה אני המתאבלת?"- אז אני כבר לא. בבקשה שאני כבר לא. רק לאיפה ממשיכים? 
מה ניתן להגיד. היה, היה ונגמר? (ואותך, אני שונאת... שונאת... מקנאה... אוהבת... שונאת... מזלזלת... אוהבת... שונאת כל-כך).

AתכOתבEתשEאTאוהEבEתאOתOובOתOיOםFAקIנגמEתכנEנEתלזרOקOTOAתחAרA.(שוק)