להתעלות. עצב גדול נוחת על עולמי. עננים מתנמכים ואוטמים. לא נתת לי אפשרות אחרת. התעלתי על הכל כדי לתת לך ממני ולא נתת לי אופציה אחרת. דחקת אותי מעולמך. בכיתי המון עכשיו. שעתיים של קושי. המון דמעות נשפכו ואפפו את הפילטר. המון. חוסר צדק. אבל בקושי רב התעלתי על עצמי ולא התקשרתי אלייך- כי לא מגיע לך. לא מגיע לך שיהיה לך טוב ושתשמע שאני מוכנה להיות שם בשבילך. אבל זה מגיע לך, זה מגיע איתי. זה מגיע עם האהבה שלי. עזוב רומנטית בצד. גם לה יש השפעה אבל האוהבת מגיע ממקום עמוק יותר של חיבה להיותך אתה. ככה אני מביעה אהבה. בלתת. אני נותנת כשאני אוהבת. אני הייתי מוכנה ועודני מוכנה לתת לך הכל. אני גם מסוגלת. את הכל. את הכל לתת. זה מגיע ומגיע לך. ולא נתת לי. הפסד. נוראי. שלך. אני רוצה לעטוף אותך ואתה רק מפשיט את נשמתי ממני. זהו? זה הסוף? זה הסוף? לא זוכרת מה רציתי לכתוב. אני ממש עייפה ומוטשת מהיום המטורף הזה. מהשעתיים האלו בפרט. אין לי מה להגיד. כל מה שנכתב כאן הוא כלום לעומת מה שיש לי בראש ולהגיד. כבר אמרתי לעינת. ולעצמי. והתעלתי על עצמי. אמרתי משפט גאוני לעינת על התעלות ואני לא זוכרת וזה מרתיח. לא נורא. נקווה שאזכר. ושאתה, למרות שאתה לא, מתחיל להבין שהפסדת אדם ששותק איתך ומקשיב לך מדהים. ושותק. ולא אגרסיבי. ושותק. ונותן. ועוטף. היחיד שבאמת מסוגל. היחידה שמסוגלת. ושאתה אשם בזה. אמרת שאתה לא רוצה להשלות יותר. לא אותי ולא אחרים. אז תפסיק להשלות את עצמך. אתה משלה את עצמך. לילה טוב לי נמאס לכתוב שכחתי את כל המילים באמת שאני לא מצליחה לזכור כרגע את המסקנות הגורפות שלי. 

לא זוכרת עכשיו כלום אני ישנה תוך כדי. כותבת מהאייפון במיטה.