*איגלו- מקום שלו ואוטופי.
נוסח בי רוגע. יד הסיגריה מושטת אל מחוץ לחלון ואוחזת לפרקים בכוס התה. בעזרת משוואת השלווה הזו אני פותחת את הדלת המטאפורית של האיגלו שלי ומתמקמת בתוכו. מדי פעם עוקבת במבטי אחר אנשים נמרצים תחת מטריות, או שלוליות מנוקדות, או מנורות מכונית, המאירות את הטיפות המרצדות בדרכן אל הארץ. וכעת רק כוס תה. אני מניחה לשלווה להשתלט עלי. גיצי החשמל הנורים מן מנורת הרחוב מנופפים לי לשלום. אני מנופפת להם בחזרה. לגימה. התה מצטנן, וכך גם לבי. הוא מסכין להכל. הידיעה שאני מסוגלת להסכין להכל מרתיעה אותי ומעניקה לי רוגע על-זמני בו-זמנית. אני נותנת לרוגע להשתלט עלי, אך זו אני המשתלטת על עצמי. לגימה. החלון פתוח בחציו, ולא קורה כלום. פשוט שום דבר. גם לא בנשמתי. רוחי מתעלה על מעשים והתרחשויות. הרוגע הוא על-זמני. ועוד לגימה, ארוכה. ועוד אחת, אפילו יותר מהקודמת לה. אני מניחה את כוס התה על ספריית העץ. כעת, אין סיגריה ואין תה. החלון עוד פתוח והרוח עודנה מנשבת. אני מתמתחת, נושמת. הרוגע הוא על-זמני. הרוגע שלי מתעלה על כל זמן ועל כל תקופה, כוס התה שלי היא לא כוס תה, והסיגריה היא לא סיגריה, והמנורה היא לא מנורה- זו אני. זו אני היוצקת משמעות לשלושתם, ולאנשים העוברים ושבים ואל הטיפות ואל השלוליות ואל המנורות של המכוניות. זה הרוגע השלם שייסודו בי, והרוגע, הרוגע הוא על-זמני.