הטלת בי דופי 

אני חוזרת לחיות רגעים, שוב ושוב. במן נחישות עצובה כמעט. הרציפות בזמן מתערערת. הנה, עוד נובמבר. עוד קצת מדצמבר. אני חיה אתכם שוב. רגע שהיה חמש דקות הופך להיות רגע שאני חיה אותו חודשים. זוכרת איך שהתנצלתי אז, בחזרות, על המדרגות בקשר ללא רואה אותי. אני חושבת שכאן היה הקרע הארוך. הזעקה הזו. כואב לי הראש מסיגריות. הימים עוברים עלי בשקט, או כמו שאמרתי לאשת אתמול בערב "כמעט אפילו מאכזב להיות חזקה כל-כך. הכאב הוא שלא כואב. הכאב הוא שעבר לי ושיש ריק. הכאב או שלא כואב יותר".

 כל הימים נגמרים כמעט בשקיעה, איכשהו משהו מושה אותי מן המים.  והיום? ומחר?