בחיים לא חלמתי סיוט כל-כך מפחיד. קמתי ובכיתי. חלמתי שקבענו להפגש, ואתה מת. וכל הסיוט הזה היה גדוש פרטים, אני מבינה לרגעים שאתה של ממש מת ולא תשוב עוד לעולם. בחלום אני כותבת פוסט מאוד אובדני, שאני לא זוכרת את הפרטים שלו, אבל היו שם דברים כמו "איך הורים בוחרים לילד שם ואז הישות הזו של השם הופכת לאדם ופשוט מתה". אני זוכרת גם שלקראת סוף החלום אני מנסה להתקשר אלייך וזה מעביר אותי לאיזה תא קולי מוזר, כאילו ניתקו את הקו כמו שמנתקים לאנשים שמתים. כאן אני חושבת על איזה נורא יהיה כשיביאו את המספר למישהו אחר. ואני רוצה ללכת לחדר שלך ולישון בו לילות, וחושבת שזה לא יהיה בסדר מצדי לעשות את זה להורים שלך. וכשאני חושבת על זה ועל החדר שלך אני נזכרת בזה שאתה כבר לא תישן בו. ושבאמת לא נדבר יותר, אף-פעם, לעולם, ושהחיים שלי פשוט יתקיימו ואחיה את החיים הלאה, ואתה פשוט נקטעת פה, שזה סופך. ולעולם ממש לא נתראה, וגם לא תתראה אם אף אחד, עכשיו במודע אני חושבת "שלא תנגן לעולם". זה מפחיד אותי בהיסטריה אפילו שערו עשרים דקות בערך מאז שקמתי. כל המחשבות האלו ממש עברו לי בחלום. התהליך היה מציאותי, ממש הכו בי לרגע גלי הבנה של המוות ושאתה לא קיים עוד כמו שמכים בך בתהליך התאבלות. שזה הכה בי בחוסר אונים נורא. זה היה הדבר הכי מפחיד שחלמתי אי-פעם. 

10:30. חלמתי חלום נוסף. אני באה אלייך, לובשת את הסוודר שלך שלקחתי איתי לפריז. ופוגשת אותה. היא לא נראית בכלל כמו שהיא נראית בתמונות. אני יושבת ומדברת איתה בכניסה לאיזה אולם ספורט, מנסה לעשות את זה באינטימיות אבל היא כל-כך מלאת דעות קדומות כלפיי בגלל מה שאמרת לה. זה לא ממש מתאפשר. 

זה קטע מוזר, כי החלומות האלו הם תופעות לוואי של הסוף. עיכול אחרון, סופי. אין פה אהבה. אין פה כלום. עכשיו רק התעוררתי, אז אני לא מרגישה שום דבר. עוד קצת סבלנות נטע, יהיה טוב.