תקופה תמה בחיי, אני מסכינה לסוף בכאב.

והנה שיר שאני מזדהה איתו מאוד. בהערות שקופות אוסיף את המחשבות שלי.

אך אתה מעולם לא באת עם הערב –
"אך"- למרות הכל, הסיפור לא משנה, גם גודל ההשקעה הכאוב, כי לבסוף לא הגעת.

ישבתי בגלימת הכוכבים.
הערב הגיע, חיכיתי במלוא עוצמתו של הטבע, אך כלום. לא משנה יופיי וחשיבותי. כי לא.

...בפעֹם דבר בפתח ביתי,
 

היה זה לִבִּי שלי.
לא דפקת על דלתי וביקשת להכנס, רק הלב שלי ותסריטיו המקווים דפקו בו, מדגישים את הריק אך גם מתמלאים מהציפייה.

הוא תלוי כעת בכל משקוף,
כולם כבר יודעים על אהבתי, וכל העולם משתתף בצער

גם בדלתך;
השארתי סימן בכניסה לביתך, השארתי אותי.  אני חלק ממך אולי, אפילו.

בינות לפרחי ורד-אש כָּבֶה
 

בחוּם מקלעת הפרחים.
 הפרחים, סימן רומנטי שהתלהטו בתשוקת האש, כובים לצבע חום ריקני.

שצבעתי לך את השמים בגון אוכמניות
 

בדם לבי.
את הכל עשיתי, והכל הצעתי. את כל העולם, ואותי. בצורה היפהפיה ביותר הקיימת.

אך אתה מעולם לא באת עם הערב –
 "אך"- למרות שהצעתי הכל, והייתי הכל, לא הגעת... ולכן:

...עמדתי שם בנעלי זהב.

 נעמדתי, בנעליים מפוארות המתכוננות ללכת. כי "אין ברירה לייסד אמונה שאוכל לסייד את החור ולהותיר את דמותך מאחור"

אלזה לסקר-שילר.

תרגום:נתן זך.