הדבר הראשון שכתבתי מההתחלה ועד הסוף. לתחרות הכתיבה של ישראבלוג.

חיכיתי לך בשמלתי הלבנה ובשערי האסוף, כאשר רק תלתל נשמט מתוכו ככתפיית חזייה שוררת. והכל שקט, אף לא רחש רעם בין חדריי. זו האמת כפי שחשתי בה באותה העת, ובערבים בהם הולכתי שולל בשביל הזכרונות של הממתינה שהייתי. לו היה מביט בי איש נטרלי מחלון הכניסה, ניתן היה להגיד כי ישבתי בסלון ביתי על הספה הירוקה בסוודר שסרגה לי סבתי בחוטים גסים ורכים, צבעו סגלגל וצווארו עבה במקצת משהיה צריך להיות, אך התאים במיוחד לערבים חורפיים דוגמת אלו. שערי הרטוב שזור הצמה הכתים את הצמר והכהה אותו במקומות רנדומלים, וצינן את כתפיי. אך יכולתי להשבע כי שמלה לבנה עיטרה את גופי הלח, ושיערי הודק אל הקרקרפת בסמליות לטוהר. גם בזה יש שמץ אמת.

 מצאתי את עצמי יושבת ומקשיבה לסולו קונטרבס לילי שבקע מהרדיו, שהדגיש את בדידותי בין הקירות. אפשרתי לכוס התה המתלהטת לעטוף אותי בחומה, שאפתי את ניחוח הלימונית והלואיזה, (שילוב נהדר כל-כך דהר אלי והתכונן לעצירה), התחפרתי בתוך עצמי בישיבה דוממת, מאזינה לנעימה שהתגלתה מאוחר יותר כאחד מקטעיו של מיילס דייויס.

 כשלא מצפים לדפיקה בדלת, דופקים בדלת. עוד לא החלטתי אם זה קסום או מעציב. באותו הרגע לא ציפיתי לדפיקה בדלת, אך מקצב רגוע המשתלב באופן מושלם עם שירו של הרדיו הוקש על דלת הזכוכית של ביתי. ואז- ואז העולם שינה את מסלולו עלי.

 היית האידיאל ההוליוודי ובו בזמן הכיעור שלעולם לא יחרט על מסכי הטלוויזיה. שינייך הצבהבות פתחו בשורה סתמית, "יש לך סיגריה?", קולך נמרי, שזוף ניקוטין ומכאוב. שיערך הארוך עד סנטרך היורד גלי ושמנוני נטף מתוכו טיפות מים גשמיות, כאילו היית ענן כשלעצמו, תופעת טבע נסתרת. נעניתי לך, כן... סיגריה. נעניתי לך... כן, בוא אלי, בוא עד תום.

 הכל טהור אצלי עד שזה מגיע לנובלס. החפיסה הירוקה מפתיעה את המתייגים אותי כאשת צמה וצ'אט בייקר. נובלס הוא החטא שלי, אך אצלך שום דבר לא טהור עד שזה מגיע לנובלס, זה היה ברור מהשאכטה הראשונה. היינו שני קצוות הנמתחים עד לנקודת חיבור "סיגרתית" משותפת, ויצרנו עולם רחב דרך שאיפה ראשונה של טעם ישראלי בקיבוץ בעונת הסערות.

"תודה, הייתי צריך סיגריה".

"אין בעד מה. כולנו צריכים סיגריות בחורף".

"נובלס זה טוב."

איך קוראים לך?"

"יערה"

"ג'ורג'י".

 ג'ורג'י. היית ג'ורג'י עוד לפני התוודעתי לעובדה החותכת כי אתה ג'ורג'י. על הגופיה השמוטה שלך קופלו משקפי טייסים עם עדשות מראה. מהכיסים נראה קליפר שחור עם פסים כחולים עליו. צעקת אלי ג'ורג'י מדפיקת הדלת המתוחכמת. ג'ורג'י והקליפר, ג'ורג'י וגופיית החורף המעלה ספקות.

 קמתי והכנתי לך קפה שחור. כשהקומקום התרתח הפעלתי דיסק שצרבתי ללילות מיניים שלי עם עצמי, ואל קופר התחיל לזמר בשקט ליד מכונת הלחם במטבח. הבאתי מספר עוגיות על מפית לבנה והתיישבתי לידך בספה הירוקה.

 לגמת אותו באיטיות באורגזמה פלאית, אנחות מקוטעות נפלטו מפיך היבש. הקפה השחור שחרר אותך מהכלא העצמי, כאילו שחית מתחת למים עד סוף הבריכה ועלית מתנשף אוויר קר.

 אכלנו את העוגיות מבלי להגיד מילה. הנחת את רגלייך על שולחן הסלון ופרמת את השרוכים של נעלייך, בעת שאני פרמתי את צמתי השרוכה מעלי כמסגרת החוקים הממתינה להתפקע. שיערות חזייך נצנצו מרטיבות של זיעה וטל, הפשטתי אותך מבלי לומר מילה. ואתה אותי. חזי הצנום קפא כמחווה לחודש ינואר וידייך התיזו עלי את חום ספל הקפה. ונגענו. ונגענו. קצת בחזה וקצת בלב. הרבה בחזה והרבה בלב. גמרנו ודמעת.

 גמרנו, ודמעת. ג'ורג'י, דמעת דמעות תנין. לו יכולתי לספר לך מה נתת לי בלילה ההוא. לו אני ידעתי מה הענקתי לך.. אני חושבת שנתתי לך בית. עד היום, שנים מאז, אני חשה את חומך מהטל בין קירות ביתי. אתה דייר קבוע המשנה את מסלול קיומי .

זה טוב לראות אותך שוב, ג'ורג'י, ג'ורג'י שלי. נותרת כפי שהיית, לפני חמישים שנה. עיניי מנוכרות וקרות, רכות ומקומטות. "ג'ורג'י... ג'ורג'י שלי..." ידיי מתדלדלות ושסועות פגעי זמן, זקנה שכמותי, שיערי האפור לא שזור צמה, וגופי הערום לא עטוף שמלה, ולא סוודר. אתה לבוש באותם הבגדים ונוטף את מי הגשם של חורף 2012. אני מושיטה את ידי אלייך ומתמסרת... מתמסרת שוב.

 סיימנו", צועקת אלי נגה מקצה החדר. "נו, זה הצליח?". אני משפשפת את עיניי ומגלה את חדרי הלבן בת"א. נגה, בתי היקרה, איזו טעות מרה עשית. איזו טעות מרה היא הטכנולוגיה המכפיפה עצמה על הרגש. את מנתקת אותי מחוטים המלופפים עלי כפי שידייך לפפו אותי, ומחזירה אותי אל המציאות הקודרת. איזו טעות מרה עשית... לו רק ידעת לאן חזרתי בעזרת מכונת הזמן המזוייפת הזו, לו רק ידעת שהזמן, הזמן, נגל'ה, שקרן גדול. ועכשיו, בגילי המופלג, עכשיו באמת הגיע הזמן להתייחד עם הלואיזה הפרטית שלי, שוב.