אין לי מה לכתוב, וחשוב לציין את זה. אני במקום אחר עכשיו והוא טוב יותר ללא ספק. משהו בו עדיין זר לי, עובדה שאני מתעסקת בו. ובכל זאת- הוא יותר טוב לי. עוד מעט אסתגל.

 אני מוצאת את עצמי מדברת יותר עם חברות שהתקרבתי אליהן, וגם עם אותו "אנטומיה של איגלו" בחודשים האחרונים. השמעתי לו שיר שכתבתי, וזה הרגיש מאוד נכון, אבל שוב, זר. מרגישה כאילו השיר מעולם לא נכתב עליו. החיים חולפים, זה מוזר.

 את הסיפור שכתבתי למטה אני לא אוהבת כלל, אבל נחיה. התחלתי ספר כבר די מזמן ואני לא מצליחה להמשיך אותו מרב שהוא עומד בפני עצמו, ומרב שהדמות המאוהבת הראשית לא ניתנת להזדהות יותר עבורי. קצת קשה לקבל מוזה כשהכל בסדר.

 פוסט משעמם אבל ראוי לכתיבה.