שלום, אני נטע ואני תלמידת תיכון חדש בתל-אביב. אני בת 17 וחצי, נעים להכיר. המצב הלימודי שלי קשה. לאחר אובדן אחי הגדול למחלת הסרטן והטרגדיה שעוברת על משפחתי, על אבי, המצב התדרדר אפילו מתחת למצב הכושל שכבר הייתי בו. קשה לי להגיע לשיעורים. אני לא תופסת את עצמי בידיים. אני מודה. ובכל זאת, כשאני בשיעור- אני שם. ואני כותבת ותורמת. אני לא מפריעה לאף אחד, מעולם לא ניהלו איתי שום שיחה על בעיות התנהגות עם מורים או תלמידים. להפך, אני יוזמת איתם קשרים ביוזמתי ומעריכה אותם מאוד.

 השנה, כשנפתחה ההרשמה למסע לפולין- נהייתה לי תקווה. סוג של אור. הרגשתי שמצאתי, סוף סוף, מקום במסגרת הזו, שאני מרגישה כל-כך זרה בה, מקום שאני אלמד בו. אלמד אותו, אלמד אותי. מקום שחשוב לי כל-כך. התרגשתי מאוד, אפילו בכיתי (שלא ממנהגי) בעת הקרנת הסרטון מהמסע של השנה הנוכחית. חשתי תחושה ערה בבטן ששכחתי, מוטיבציה. רצון עז, אמיתי למשהו, תחושת שייכות. 

 ניגשתי לדבר עם היועצת, קבעתי איתה פגישה. התיישבתי מולה ובאווירת הכסא, מחשב, שולחן כסא בחדר הלבן נשמתי והתחלתי לדבר. אמרתי לה, בטון מכבד מאוד, שמבקש ממנה לבוא לקראתי, כמעט זועק לעזרה, שאני יוצאת. ושאני לא מוותרת על זה, ושתעזור לי. שתגיד לי מה לעשות, שתוציא דף, עכשיו, שתגיד לי להגיע כל יום ותחתים אותי על זה. שתתן לי סיכוי, בדרך קשה (שאפילו לא מתקבלת על הדעת בעיני), רק שתהיה דרך, לטוס לפוילן עם השכבה. היא הסתכלה עלי במבט חסר אונים, קצת כמו שמסתכלים על גור כלבים ברחוב אבל לא לוקחים אותו מחשש שילכלכך את הבית. ואמרה שהיא מצטערת ושהיא לא יכולה לעשות שום דבר. ביקשתי ממנה, תביאי לי את הטפסים של ההרשמה. היא אמרה לי שאין סיבה, שאני לא יוצאת, ושאני יכולה לגשת לרכז השכבה, אבל לא כדאי. היה ברור שזה יגיע לטון כועס ומנהלי בחדר הסמוך לשלה. ניגשתי בכל זאת, שותקת. ביקשתי את הטפסים, היועצת עמדה בחדרו, אני- רגל בפנים רגל בחוץ. "אין סיבה שתקבלי אותם, את לא יוצאת". ביקשתי שוב. שאלתי: "יש לכם עותק של הטפסים?" ענו בחיוב. "אז תביאו לי, בשבילי, שיהיה לי." לבסוף קיבלי טופס. הוא נזרק כמה ימים לאחר מכן. זה היה היום האחרון להרשמה. ביקשתי את הטופס כמחאה שקטה.

 כששאלתי לאחר מכן אנשים מהצוות את הסיבה שבעקבותה לא מוכנים להוציא אותי בשום תנאי למסע, הקיבלתי תגובה מגובשת למדי. אמרו לי בגלל בעיות הקימה שלי וההגעה הלא סדירה שלי, אי אפשר לקחת אחריות עלי בפולין. כשאמרתי שאין מה להשוות בין לקום לשעת אפס לשיעור חינוך למסע שחשוב לי מכל הלב ואני מתעקשת עליו, כבר לא היה יותר מדי מה להגיד. זה היה כמו להנשים מת. להפיח בחזה שלו קצת אוויר, כדי לתת תחושת חיות כלשהי, מרד מסויים. אמירה.

 ועכשיו אני כועסת. אני פגועה. אחרי חודש בערך אני מבינה שזו לא אני שלא בסדר. שזו המערכת הכובלת והעוורת. המסע לפולין הוא לא טיול שנתי, הוא לא פרס. הוא אקט חינוכי חיוני! הצוות הוא זה שאמור להתעקש על כל תלמיד- שייצא. המסע לופלין והמצב הלימודי הם שני דברים שונים ובינהם חומת ענק. אני לא מספר על צג המחשב של מערכת החינוך, אני לא מספר הגעה לשיעורים ואני גם לא זו ששכחה את השורש למילה בעמוד השלישי למבחן בלשון. אתם צריכים להתעקש להוציא אותי, לתת לי. אתם צריכים להתעקש כי זה מתפקידכם קודם כל לחנך אותי. יש סיבה שלמערכת החינוך קוראים בשמה. אתם צריכים לתת לי את כל הכלים לצאת לעולם מגובשת ככל האפשר. על אחת כמה וכמה, אם אני מבקשת, מתחננת, בטח ובטח במצב הנפשי שלי. אתם צריכים להתעקש דווקא על אלו שאיבדו את הטעם. אלו שמרגישים לחוצים, מפוחדים. על התלמידים שמפחדים ללכת במסדרון מהפחד להתפס. אתם צריכים לתת לי יותר ממילים. המילים שלכם תומכות, יפהפיות ומלאות אכפיות, אבל ברגע האמת אתם מתקפלים ואני נותרת להלחם לבד, ועוד להלחם בכם.

 אני מבקשת הזדמנות. אני מבקשת שתתנו לי. אני בטוחה שאפשר לשריין עוד מקום במטוס, למישהי שאולי אכפת לה יותר מאלו שקיבלו 95 במגן. או 70 באזרחות. או 60 שנתנו להם הזדמנות. 

 בנוסף, אני מבקשת הפצה של הסיפור הזה. הוא אולי לא קורע לב אבל הוא קורע את שלי. הוא מוריד אותי. הוא מייבש לי את הפה מכל טעם של רצון. רצון להלחם, להלחם עלי. להפיץ לכל מי שיכול לעזור או לכל מי שאכפת לו. אני מאמינה שאתם הכח שלי. ועד כמה שאני מרגישה כבר חסור טעם, חוסר סיכוי, אני רוצה לדעת שנלחמתי. תודה רבה.

התקדמות במאבק
לפני שעה אני מקבלת שיחת פלאפון ממנהלת התיכון, שמזמנת אותי לפגישה ביום ראשון בתשע, כי מפקח ממשרד החינוך מגיע. תוך דקה עולה מצדה נושא פולין, כשאני שואלת אותה איך הנושא עלה, (הרי עבר חודש מאז סוף ההרשמה) היא אומרת שקיבלתי מכתב בקשר לזה שאני לא יוצאת או משהו. קשה לי להאמין שזה צירוף מקרים. יש לכם כח. אנחנו נגיע רחוק, עד להנהלה, עד למשרד החינוך, עד החלומות- ועד פולין.

 נ.ב- אפילו לא הגעתי היום לבית הספר. וזה הגיע למישהו. איכשהו. להנהלה, או למשרד החינוך. לא דרכתי בביה"ס וכבר יש שינוי. למילים יש כח