הכל מתפרק שעה וחצי אחרי שאני מגיעה הביתה. זה מזכיר לי את האובססיה שלי בכיתה ח' לסאגת דמדומים, איך שהדמות הראשית הייתה מסתירה את הריק שלה בלהאבד בהמון ובלימודים. שם המורה למתמטיקה התחיל לאוהב אותה כי זה ניפח את האגו שלו, שהוא מורה נהדר. הלוואי שלא הייתי עומדת בפני מתכונת של עוד יומיים כשלא פתרתי שום תרגיל עוד מאוקטובר. אין לי מה לכתוב. מהפחת אל התחת ואל מה שמסתתר מתחת.

מכחישה שמרגישה או מכחישה שלא?