היא אוהבת אמבטיות ארוכות וריצה. אמבטיה חמה וארוכה תמיד מעניקה לה את הרצון לרוץ. זה משעשע אותה, כל פעם היא משתעשעת על האירוניה כשהיא נועלת את נעלי הספורט שלה ומדביקה  לי נשיקה על הלחי, ואז עוד נשיקה אחת, על השפתיים. ואט אט הגופיה שרק לבשה נפשטת ממנה. אחרי שאנחנו שוכבים, וגרביה תלויות כבר על קצות רגליה הקטנטנות, היא נשכבת עם סיגריה. תמיד יש לה סיגריה אחת מגולגלת מראש על השידה ליד המיטה, או שתיים. ואנחנו שוכבים ושותקים קצת, והיא תמיד אומרת "אני מניחה שלא ארוץ הפעם" ואנחנו צוחקים את הבדיחות הרגילות על הספורט הבריא שזה עתה עשינו. 

 היא אוהבת לישון ערומה,אך זה קורה במקרים נדירים. בדרך כלל היא נוהגת להשאיל ממני את החולצה שנזרקה קרוב ביותר למיטה, מעלה את התחתונים, ושוב מספרת לי על הדילמה שלה, שהיא מפחדת לישון בלי מכנסיים, שמישהו אולי יראה. אני מנשק אותה על האף ואומר לה "מה שאת רוצה". 

 האור כבר כבוי. היא אוחזת בידי. החושך הגס מאפשר לי לראות אותה רק דרך עקצוצי העין האנושית שנוצרים בחושך מוחלט כמו זה. כדי לא להעיר אותה, אני לוקח את כפות אצבעותיי ומחפש את אפה הקטן. בתגובה מחייכת חיוך קטן. אני יודע שהיא מחייכת אותו כדי להראות שהיא ערה, ואני לא אומר כלום. רק אוחז בידה חזק יותר, רגע לפני שאנחנו נרדמים. רגע לפני שאני נרדם. לה קשה יותר להרדם אצלי, היא אומרת. "אני מודעת אלייך כל הזמן כשאנחנו ישנים. שלא תלך. שלא תסתובב. ואם התסובבת אז לאן. וכשאני כן נרדמת כאן אני מפחדת שפספסתי פרט או זמן. אולי עשיתי משהו מביך תוך כדי שינה שאין עליו שליטה". 

 בבוקר אנחנו מוציאים את הכלבה שלי, סנוקר. היא דורשת להחזיק אותה. אני יכול לראות את תחושת הסיפוק שהיא חשה כשאנחנו הולכים ברחוב, היא אוחזת בכלבתי, כאילו זו ההצהרה הנושנה, הרומנטית הפשוטה על חיים שלווים ומשותפים. "תאסוף אתה" היא אומרת, "אחרי הכלבה".

 כשאנחנו חוזרים לביתי שנינו יודעים שהיא חייבת לחזור באוטובוס לביתה שלה. "נתראה קרוב" אני אומר. "כן, אני מקווה" היא אומרת. מנערת לרגע את ראשה, מסתכלת בעיניי לשניה ומפנה את המבט. "לא" היא אומרת "אני לא סתם מקווה. אנחנו נתראה בקרוב".