היום לפני שנה פספסת את הרכבת. חיכיתי בבוקר, לפני לימודים, שתגיע. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו אמורים להפגש כנסיון זוגי, תמימים ונרגשים. חיכיתי לקוראסון שהבטחת לי כארוחת בוקר, חיכיתי למה שהייתה אמורה להיות, ככל הנראה לי אז, הנשיקה הראשונה שלי. פספסת את הרכבת.

עכשיו, במרחק של 365 ימים מאותה תחושה צעירה וחדשה, אני נזכרת ביום ההוא, יום הקוראסון והדמיון הפורה, הבוקר שבו קמתי רעננה ושוצפת, בשיעור הראשון ובתחילת דרכי לאהוב אותך.