הם היו פותחים לי את הדלת? ואם כן, היו מכניסים? הייתי דופקת שלוש דפיקות על העץ ומאה ועשרים דפיקות בלב. הייתי מזהה את הבית שגדלתי בו?הייתי משוטטת בחדר, בסלון, מביטה מחלון חדר אמי הקודם על הנוף. אני זוכרת שהיה שם מן סבך ירוק, או עץ פרחים. הייתי נגשת למרפסת. יש לי זכרון, מן תמונה מרגע שחזר על עצמו. לילה, שעת לילה מאוחרת, מאוחרת במיוחד בשביל ילדים. אני בת חמש, אולי, ואני מתיישבת או עומדת במרפסת ומביטה על הנוף הנשקף. על הבתים ממול, הכביש הריק, העצים והמכונית הצבעונית משמאל שלא נסעו בה שנים, והיא תפסה מקום חניה קבוע.

 ואם לא היינו עוזבים את הבית? מגיל תשע והלאה- את תשע השנים האלו, הייתי מעבירה שם. הנשיקה הראשונה הייתה על מיטת הברזל בקצה החדר, את הסקס הראשון, את הספרים שקראתי, את האונניות, את הדמעות. הייתי מציתה עליה סיגריה ומתיישבת, מעשנת מהחלון. ועליו היו תלויים התיונים שלי. ונוף אחר היה המקום הסנטימנטלי שלי.  ובארון החום הגדול הייתה לי מגירה לטמפונים, והייתי מחביאה במקום אידאלי ויברטור. ומהשולחן בקיר המקביל לדלת הייתי כותבת את הבלוג הזה, ומתארת נופים אחרים. הייתי כותבת את הבלוג הזה, אבל לא את הפוסט הזה. ומשם הייתי שומעת מוזיקה. ומתחת לבית הייתה מכולת אחרת, ותחנות אוטובוס אחרות להגיע למרכז תל-אביב. והיה ספסל אחר שהייתי יושבת בו ומביטה בו כל פעם כשאני נכנסת הביתה- אולי מישהו מחכה לי, מפתיע אותי, גואל אותי. 

 הם היו פותחים לי את הדלת? ואם כן, היו מכניסים? הייתי דופקת שלוש דפיקות על העץ ומאה ועשרים דפיקות בלב. ואם היו מכניסים, מה הייתי רואה? מה שבטוח- לא את הבית שהיה לי, ולא את הבית הפוטנציאלי. הום סוויט ביטר הום.