זה אחד מהרגעים האלו שרואים איך פגשתי את אמא ומבינים באמת שהחיים שלך הולכים לאיפשהו. מנקודת המוצא שאחייה- משהו יקרה. אלד ילדים מגבר, שיהיה אהוב או לא אהוב חיי, מישהו אמיתי, נוכח, חי ונושם, או שלא יהיה- ואאמץ, מאלף ואחת סיבות פוטנציאליות- בעיות בריאותיות, אי-מציאת אהבה, נישואים חד מיניים... או שלא יהיו לי ילדים. ויהיה לי סדר יום של אישה בוגרת ואעבור עוד אהבות, ואדע איך שנות העשרים שלי נראו [ולא ייראו]. אחד מהרגעים האלו שאתה מבין שאין יציבות אמיתית. רק היום פרסמתי כאן שיר על קעקוע, משהו נצחי-אישי, מבלי לדעת שהמחשבה האינסנקטיבית על הקעקוע והמשמעות שלו כדי לעדכן בבלוג עמוק יותר עבור היום הזה. אז, אני יודעת איך היום הזה נראה עד תשע וחצי בערב. איתי בסלון, רואה טלוויזיה. אני שומרת עליו פעם ראשונה מזה הרבה זמן, ובקרוב, מנקודת המוצא שהוא יחייה, [אני מחכה לחגוג לו יום הולדת עשרים וחמש יותר ממה שכל אדם מצפה למשהו, אין לי מה להוסיף בנידון, אני רוצה לסגור את הסוגריים האלו ולברוח מהמחשבה], הוא לא יצטרך שישמרו עליו. 

 ומי ישמור עלי? אני. נטע, לא משנה מה, לא משנה מה יקרה, את תמיד תהיי את. אני עוצרת את הפוסט הזה כדי לתת חיבוק אמיתי לעצמי. ועכשיו, אחריו, אני פשוט שמחה מדבר אחד, ספציפי- שכתבתי את הפוסט הזה. הרבה זמן לא כתבתי משהו, משהו באמת, שמגיע כל-כך עמוק מהלב שלי, משהו ארוך, משהו ללא עריכה, משהו שהוא פשוט- פשוט אני. 

 אני מקבלת את עצמי בהתליך שלי, אני מקבלת את זורבה- הפסטיבל שאני יוצאת אליו, אני מקבלת את העגילים, הצבעים לשיער שקניתי באינטרנט ואני מחכה להם, התסריטים הלא גמורים (אולי עדיין), והספר בהתליכים (אולי), החלומות שבהם, מסיבה לא ברורה, יש נוכח לא מוזמן, את הסדר-בקושי של החדר שלי, את החולשה השנתית שלי לעגבניות מיובשות, את העובדה שהחלטתי לא לקרוא את הספר החארון בטרילוגיה של פרש הברונזה, את העובדה שאני שוכחת להתקשר לאבא שלי, את אור- החברה שלי, את אופק וניצן- חברות הנפש שלי ששם בשבילי- תמיד, את קפה ארלוזרוב, שבו אני יושבת לאחרונה. זה לא משנה מה יהיה. אני עם המקלדת הזאת עכשיו, אני יכולה לחוש את האצבעות שלי עליה, רצות במהירות שיא, אני מסתכלת עליהן ושומעת את הרעש שלהן ויודעת שהן מקלידות את המחשבות שלי במהירות שיא. הנה, ממש ברגע זה, זה מפליא אותי. תודה. תודה להכל. תודה על הכל. אני נטע.