אני מרגישה כאילו

אני עומדת 

לאכול את הפתיון

שאני זרקתי

למישהו אחר.

זאת אהבה,

אז

היא לא תברח-

כמו שאני לא ברחתי.

ובאמת,

לא ברחתי.

הרגליים

קפאו במקום

כשהזרקתי לוריד

שלהן

את מי

שאהבתי.

אני מקווה

שלעומתו

אני

סם ממריץ.

אבל

רק...

רק

שלא תברח-

שתכרכר

מסביבי,

שתשאר.

שמשהו

יישאר,

רק כדי שאדע

ש

אפשר

לשרוד

איתי.

?

אני צריכה לעשות בדק בית.

אין לי 

מילים

מעבר ל

השערה הפרועה

הזו.

להענש

או 

להגאל-

זו השאלה

בתכלס.

אם להלקות

את עצמי-

בעיניים פקוחות,

או להשלים עם עצמי-

לתמיד.

הגיע הזמן

להחליט.