זה כמו להסתכל על תמונה שגורה מהילדות, ולזכור את התמונה, אבל לא לזכור את נקודת המבט שלך ברגע שהיא צולמה. כמו להסתכל על עצמך ממבט-על בחלום.
 

 כשאני מסתכלת על תיקיית המחשב הזו, אני רואה את עצמי, ומשהו מדגדג אותי. לדוגמא, אני לבושה בחולצת שחור לבן ועליה הכיתוב USA משהו, קצרת שרוולים. היא מזכירה לי את כיתה ג', לפחות מדגדגת לי אותה.
 

 זה מצחיק, כל הזמן אומרים לחיות בהווה, והחלק המתסכל הוא שאין לנו שום אופציה אחרת. זה מתחבר למשפט שבכל יום אנחנו מתים מעט. זאת אומרת, בכל יום וריאציה מסוימת שלנו מתה, ואנחנו זוכרים הכל מנקודת העל הזו, אם בכלל.
 

 התמונה הבאה שמדגדגת לי משהו היא תמונה של בובת בראץ, של קלואי, זו הבלונדינית, מצולמת על רקע חלון מטוס המראה נוף ענני. הבובה נראית כמו מלאכית בתאורה הזו, ואני חושבת, או מדוגדגת על-ידי רעיון-הזיכרון שחשבתי שצילמתי רגע קסום.
 

 אז כן, נולדתי אני. נקודת המבט המתמשכת שלי תמיד קיימת. זו בדיוק אני.
 

 זהו? זה מה שיש? ככה לחיות מרגיש?
 

 אני מסתכלת על הגורה החדשה שלי, ג'וס. היא אצלי כבר שלושה שבועות ואני יודעת שהיא גדלה פלאים, אבל אני לא מצליחה לזכור באיזה גודל היא הגיעה אלי, ומה היא כבר ידעה לעשות. זה מתסכל בדיוק מאותו הרעיון.
 

 והנה תמונה של אחי הגדול, כשהיה קטן ממני, אני חושבת, בכניסה ליום הולדת 9 שלי באולם "יהלום". מעל הגן האדום, שאני לעולם לא אזכור את שמו, ולעולם לא באמת אזכור שהייתי שם, למרות שפתאום קפצה לי מן תמונה של מקום בו. הוא נפטר בשנה שעברה. אני לא זוכרת ממנו כלום.

 רק שיחה בבית סבתי שגם היא איננה, וגם ממנה אני לא זוכרת כלום, על פרסום שהיה לי בפייסבוק. הוא דאג לי. וכשהוא השמיע לי מוזיקה מפלאפון הנוקיה הספציפי שאני זוכרת, ומשהו שקשור למכונית ורודה ממשחק מחשב בילדות. אני זוכרת שהרגשתי שהוא לא ידע ממש איך לתקשר איתי. "הנה, המכונית הורודה" הוא הצהיר אחרי מבט מהיר בכביש המהיר והמצוייר, "הנה שוב המכונית הורודה".
 

 הוא אהב אותי, איפשהו, לפחות בסוף, אני חושבת. או שגם לפני. מנקודת המוצא שאנחנו דומים כפי שמספרים לי, הוא חפר בתוך עצמו ברעיון שלי זמן רב, ובטח לעתים הגיע למסקנה שהוא אוהב אותי.
 

 באתי לבקר אותו פעם אחת, הוא ישן. אני חושבת שהוא היה אחרי טיפול כמותרפי ולא הסכים להתעורר. אני גם חושבת שהוא כעס שאבא לא הודיע לו שאני מגיעה.
 

 אני חושבת גם, שהפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בקפה שאבא נהג לשבת בו, ואני חושבת שהוא הרים את אביה על הידיים.

 אני יודעת שאותה הוא אהב.
 

ואני זוכרת גם, שעמדתי ליד תחנת האוטובוס שהייתי יורדת בה כדי להגיע לביה"ס, בזמן הליכתי לתחנה הנגדית, ואבא סיפר לי שיובל חולה מאוד בבית, מקיא הרבה, ושהוא הולך להביא לו אוכל.
 

 ידעתי שזה סרטן, ידעתי שזה סופני, ידעתי שתהיה שנה של מלחמה. וכמו בכל מלחמה- ידעתי שכולנו נפסיד. וזה ייגמר.

 אני לא יודעת אם אני מאמינה גדולה של מיסטיקה, בהתחשב בעבודה שבכיתה ח' החלטתי שאני אתאיסטית ומשם עד בערך עכשיו אני דבקה ברעיון- אבל אם זו לא הייתה אינטואיציה- אני כנראה מדמיינת שכולם מתים הרבה יותר ממה שאני שמה לב.
 

שוב, אני חושבת. אני יודעת. אני מדוגדגת, אני זוכרת.
 

 זהו זה? זה זה? זה מה שיש? ככה לחיות מרגיש?