אני כל-כך טרודה לגבי עצמי.

אני מרגישה איך אני דוהה ולא רוצה להתבגר. פעם ראשונה בחיי שאני רוצה לחזור להיות ילדה לקצת, בנפש. או בגוף, אם לנפש אין גיל.

 כל עניין הרוחניקיות שמתעורר בי בחודש האחרון לא בטוח לי ולא ברור לי. אני לא בטוחה אם אני פשוט מחפשת תשובות. בכל מקרה, עולות בי גם הרבה שאלות. אם הייתה דרך לתאר בסימן את הצבע של זרם המחשבות שלי, היו רואים סימן קריאה חד כתער וסימן שאלה מפלח באי-זהותו משולבים זה בזה כמו יין-יין. [היאנג של היין-יאנג מבליח רק בנקודות בין הפלחים השחורים.

 ובכן, הכתיבה חזרה אלי. זה מה שביקשתי? קצת כאב?

 אני רוצה להגיד שזה לא שאני לא שמחה. כי אני באמת לא עצובה. אבל אני כל כך טרודה בשבילים הספציפיים הנגזרים זה מזה בשלב זה של המסע שקשה לי להיות משוחררת ומאושרת.

 אני רק רוצה להשתחרר כל הזמן הזה, רק רוצה לחוות שחרור. וכשאני מתחילה לבכות אני נזכרת שאני בוכה והכל הופך למכני ובלתי אפשרי, ואז מתחיל לכאוב לי הראש, כמו מים שמצטברים לי במח.

אפילו עכשיו, תוך כדי כתיבה ובכתיבה עצמה אפשר לראות שאני לא שלמה עם תחושת העצב. אני יודעת, בשכל הישר, שלחוות עצב זה דבר חיובי מאוד, והכרחי, כדי להשאר מאוזנים. בכך שאני לא מאפשרת לעצב שלי את מקומו אני כנועלת אותו בחדר אטום והוא מתרבה בעצמו כמו סקס מסריח של מחלה אוטואימיונית, כמו סרטן. והרי לחץ הוא הגורם לסרטן, וסרטן זה יובל, ואני יובל ואני לא. 

 אם יש דברים שאני לא מצליחה למדוד אותם, הדוגמא הקלאסית תהיה יובל, אחי שנפטר. שנתיים אני מדחיקה ומדחיקה ודוחקת בי לא להרגיש, מתוך אמונה שאני לא מרגישה ושהרגש הוא פיקציה- הרי לא הייתה לי הכרות איתו. אבל, אלוהים אדירים, איך אני מרגישה אותו כל-כך חזק? אני חווה קלישאות קלאסיות של רצון להתעורר מהאבל. צ'ט בייקר מנגן לי סרנדות. 

 א.ש', המטפל שלי, אמר לי לכתוב. האמת היא שפשוט התחלתי לכתוב ויצא די הרבה, באופן יחסי לפריקה שלי בחצי שנה האחרונה.

אני אוהבת אותך נטע את לא מקרה אבוד רק תאמיני.

ואם כבר מדברים, כמות השנאה העצמית שלי עצומה כל-כך בשקט שלה ובקבלה העוורת שלי אותה שזה עצוב. רגע, לא לשכוח לאהוב אותי, זה אפשרי. [למה אני חושבת ברבים? מה, אני סכיזופרנית של נטעיות?. אני יודעת שלא, אני יודעת שהכל חלק מתוך העצמי. והנה הוכחה מתמטית בכתב למהירות החשיבה שלי ולתחרות בין היינג ליאנג]

תמונות השראה לאהבה עצמית 3#