אני מרגישה כל הזמן כאילו עוד רגע החיים נגמרים ופספסתי. רק עכשיו הצלחתי לשים את זה במשפט. מבחינתי, אין זמן לעבור תהליכים. זה בזבוז זמן משווע של החיים היפים ושל אהבת החינם- לכל וגם לי. שהדרך היחידה לצלוח את החיים הקצרים האלו הם להכחיש, שאסור לבכות, שאסור להיות פגיעים בפני שום דבר, רק להיות שמחים ולראות את מה שרוצים לראות ויצורים מציאויות מידיות כמו- שהדלת לא תהיה נעולה כי אין לי מפתח.

 אני מתמודדת עכשיו עם ההבנה שאני מפוחדת נורא מלא להיות נאהבת, ושלא להיות נאהבת אומר להיות לא הכי טובה. הפחד מלא להיות הכי טובה משתק אותי וגורם לי לבחור בדרכים לא נכונות עבור הטוב שלי. אני גם מתקשה להאמין שאפשר לאהוב אותי, אבל היי! לפחות יש איזון בין הקיצונים. סתם.

 טוב, זה הפוסט לפעם. לא יודעת, אין לי מה להגיד. מחר עוד שבוע עולים לקבר של יובל עם המשפחה. אני אשמח אם יפיקו את זה כמו יום ההולדת ההיא של שמעון פרס. אני רוצה תזמורת נהדרת שחוגגת לאדם שעדיין [במפתיע] חי [מה כתבתי? אופס?]. ושכולם שרים- לנטע יש הזדמנות שניה. לנטע יש הזדמנות שלישית!. לנטע יש הזדמנות רביעית. לנטע יש אין ספור הזדמונויות! הו, נטע נטע, תשפשפי את הזין של העולם, את הדגדגן, עד שייצא, היישר מנקודת הג'י, השד הקסום שיגשים לך שלוש משאלות. סוד קטן. המשאלה האחרונה היא אין ספור משאלות.

תמונות להשראה 4#