לוקח לי כל-כך הרבה זמן להתחבר לטבע. אני צופה בפרק של מחוברים, אמא ובתה עוצרות את נסיעתן בקולנועית כדי לראות עופות. שום טעם כמעט לא מצאתי בטיולים האלו. הבנתי שבתאוריה הם נהדרים וסבלתי מהם מאוד בתור ילדה.

 גדלתי בתל-אביב, מחוברת לעירוניות השכונתית ומרוחקת מהטבע. את הטבע המצוי בגנים תל-אביביים דווקא אהבתי, כאילו לא יכולתי לצאת מהמרחב המוכר שלי. לא ככה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. לא כטיול מחנך שפגה השפעתו ברגע שעולים על האוטובוס המזהם. אני רוצה לגדל את הילדים שלי על האדמה הגדולה, שיש בה שפע אינסופי לכולם. אני רוצה שמגיל צעיר הם יגדלו את עגבניות השרי שלהם.

 זה מצחיק, חשבתי על זה שכנערים, או ככאלו שאין להם עדיין ילדים, אנחנו תופסים את עצמנו כהורים ולא את הילדים שלנו כעצמם. הרי אמא שלי בחיים לא דמיינתה שאני אהיה ביתה, כי "ילדים" הם אנשים בעל נפש עצמאית. מעניין מי יהיו הילדים שלי ומצחיק שבסוף יהיו לי. לא בסוף, אפילו לא רחוק כל-כך. החיים כל-כך גדושים! שמים נפש בתוך גוף ומציפים אותה בדשן האדמה. כל-כך הרבה פירות טרופיים ופירות ארצישראליים שאין מושג לאיפה הם ילכו ואת מי אקטוף ובאיזה סדר ומאיזו גישה.

 איפה אני אהיה עוד עשר שנים? אני כל-כך ממוקדת באיך שאני רוצה שיראה ההיום, המחר.  האם זו טעות? האם אני צריכה לכוון לעתיד הרחוק יותר?

 מה שכן, ניקיתי אתמול את הבית, שזו יוזמה יפה מאוד. אמא באה לעזור לי וזה היה ממש נחמד. המשך המסע של ההתחלה החדשה.