המאמינים מביטים אל על ותוקעים בקרן האיל בתפילה רועמת, בעוד האיל מרכין את ראשו האסימטרי אל הקרקע ומתפלל להשיבה. שערי השמיים נפתחים לרווחה לצלילי זעקתם התקועה ורוח האלוהים מרחפת על פני הקרקע, מניעה עלי שלכת יבשים על האדמה הבקועה בצורות שאין להן שמות. האיל מביט בהם מסתחררים תחתיו בעיניים עייפות. רק בחצי מבט ראה אותם הולכים ומתרחקים ממנו וביד הבוגר מבניהם את קרנו הבזוזה אחוזה בלפיתה.

 דממה כיסתה את הסביבה והביאה עמה אט אט את החושך. כוכבים התפזרו בשמיים בעת שרחש הרוח הגועה הלך והחריש. היה נדמה כי אין מחשבה אחת בעולם כולו על אותה פינה שכוחת אל, אולי אפילו הזמן לא ישוב לבקר בה. אך לפתע ביקעה את הדממה יבבה שקטה. האיל הביט לכיוונה. היא הביטה לכיוונו.

 ילד קטן לבוש בלבן הביט בו בעיניים עגולות ורטובות. הוא ישב על הקרקע מטרים ספורים מהאיל והושיט את ידו אליו, בפחד. לאחר דקה או שתיים קם לכיוונו והתחיל ללטפו. תחילה, על גבו, מהוסס. לאחר מכן גם על קרנו הבודדה, האיתנה, כמבקש לנחם ולהתנחם בנזר הבריאה הזה בריכוז רב. לאחר זמן מה חלחלה אליהם שלווה של בודדים המתמזגים זה לזה.

 צעדים פילחו את הזמן לשניים וזעקותיהם של המאמינים נשמעו מרחוק. היה ניתן לצפות כי הילד יקפוץ על רגליו וירוץ למשמע קולה של אמו, אך הוא אינו זע. האיל, לעומת זאת, קפץ על רגליו ונעמד ליד הילד. הגבר ובידו הקרן רץ לכיוונם וחיבק את בנו. האיל הביט בהם מתרחקים עד שנפלה עליו שנתו.

נכתב במסגרת תרגיל כתיבה ויעבור עריכה מחר.