נכתב לפני שנתיים

חלמתי שהכלבה שלי אבודה בלונדון. הרחוב חשוך וריק ואורות פלורסנט כחולים ממנורות הרחוב מאירות עליה בעת שהיא עושה סיבובים סביב עצמה, שוב ושוב כאכולת דיבוק. המטרה- לקבל אוכל. היא מסתחררת אחרי הזנב של עצמה כאילו קשורה בחוט מחשבתה שלה ובאמונתה שכך צדים, סחור וסחור.  הרי בביתי שלי הקניתי לה את הערכים האלו. את רצונה החייתי לצוד האכלתי בסיפורים אחרים, קרקסיים יותר, שיספקו לי הנאה ולה דרך לתקשר איתי, מספקת המזון. אבל כעת יש באג במערכת, פאק במטריקס. ברצוני להגיד שהתקלה הייתה היעדרותי, שכלבתי שלי מאות קילומטרים הרחק ממני. אך עוד לפני שאני שואלת במוחי את השאלה איך הגרמנייה המריירת שלי הגיעה לכאן, אני מבינה שהתשובה המבעיתה היא שהימצאותי היא זו שגרמה לה לפעול בצורה מעוותת שכזו, עד כדי-כך מושרשת השפעתי כשגם שאני אינני שם. מערכת הצרכים הבסיסיים ביותר שלה מנוונת למאוויי.  היא איננה נראתה עצובה במיוחד, אלא חסרת אונים. סחור וסחור היא מסתובבת סביב עצמה עד שקשה להבחין איפה ראשה מתחיל וזנבה נגמר. אך לא רק היא נמשלת בחלומי, גם אני- אין דבר שמפחיד אותי יותר מחוסר אונים.