קטע מפרק ב' בספר שלי - דמות ילדות

כדי שתוכלו להבין- שרה זאת אומנת הילדות של דניאל המספר, אחרי שאימו נפטרה ואביו התמכר לשתיה מעצב. לא ראה אותה שנים.

נתתי לשרה להשען עלי בדרכנו אל ביתה, במרחק בניינים אחדים.

מנורות הרחוב מתו וקמו לתחייה, מהבהבים בגוון עמום של שקיעה, חורקים בכח מעט אור על הבניינים הצמודים.

התחלנו לדדות במדרגות, כל מדרגה מתקרבת אל הספה האישית שתמיד אהבתי לנמנם בה, מעוטרת בפרחים סגולים באווירה שכולה תאורה צהובה ובית ישן.

המפתח חדר אל המנעול, ויללות של חתולים עייפים התהלכו בשמימות אל הדלת.

"סינתיה, אל תפריעי לדניאל לעבור! פסססט!". הבריחה חתולה שחורה אל חדר השינה.

ריח התבשיל והאפיה בבית נשאר כשהיה, ובספריות העמוסות נחנקו אותם ספרים בין אותן סימניות.

תפסתי את מקומי הבטוח על הספה, ושרה כהרגלה קרתעה אל המטבח.

"דניאלי, כמה סוכר בתה?" – "שניים" .

היא חזרה במיומנות עם ספל לבן והזהירה שהוא חם, בנימה פולנית שהתרגלתי לשמוע בה אהבה. ידיי התחממו במהירות מהספל, והתחלתי לשתות אותו בשקיקה.

הבטתי אל תוך הכוס החמה, בעודי לוגם את טעמי זכורונות ילדותי, ופני התמלאו במהירות באדים וזיעה.

כהרף עין התה היה הסטוריה, ובכוס נשאר רק התיון הקמול והסחוט. הבטתי מעבר לספל הרותח אל שרה, שבחנה בהדיקות את הבעות פניי ונראה שהתרצתה.

"אז ספר לי מה היה מספיק חשוב להוציא אותך מהבית בקור כלבים שכזה".

השתנקתי. "האוויר נקי יותר בחורף" השבתי. ולמרבה הפתעתי, לא שיקרתי.

"דניאל" – "ברצינות!".

כשראתה שאני אטום יותר מבקוק יין ישן, החליטה להניח לי לנפשי. יש אנשים שיודעים מתי לשחרר. אני לא אחד מהם.

ההקדמה לספר (מנקודת מבט של דניאל )

למעוניינים לשמור על 'קשר' עם הבלוג, ולקבל למייל הודעה על פרסומי פוסט וקטעים, שיר, או חלקים מהספר,
מוזמנים להרשם ל"מנויים", בצד ימין (:

התגובות שלכם מחמממות לי את הלב כל פעם, תודה. 

אתה הריבאונד שלי לרתם.

מותג

תשוקתי התנדפה מן החלון כשהמאוורר הכה בפניי ללא רחמים. עיני נעצמו במן כניעה אוטומטית שמסרבת לשוב להרגיש.

בידיי אזלו כל רצונות, השאלות, הפרטים הקטנים שהרכיבו תמונה לא מושלמת- אבל קיימת, הרע מת והטוב לא הראה סימנים של עבר
ממשי.

הו,  הרע כל-כך איכותי, חשבתי.  

לפעמים הרוע אוחז בנו בפראות פואטית חסרת מעצורים ומלאת אדרנלין, ובכך משיב אותנו לחיים, גורם לנו לרצות להלחם עבור מציאות אחרת.

אך בחדר הזה, בו עשרות רגשות קיצוניים עברו עלי הלוך ושוב כאילו הייתי מדרכה שחוקה ברחוב ראשי, היובש היה הנורא מכל- הריק מכל. מכל תוכן.

האהבה התייאשה להיות האובססיה היחידה שלי, הדבר היחידי שאכפת לי ממנו מספיק כדי לנשום, הדבר היחידי בעל-המשמעות.
ובכך ננטשה אהבתי עוד לפני שהייתה לי מילה בנושא.

בתוך הבלאגן האוונגרדי הזה, בו יומן השתחל בתוך כובע של חברה מוכרת, מעורבב עם עשרות מטבעות שבקושי מרכיבות יחד שקל, ספרים מותשים נשענים זה-על-זה עם סימניות שכוחות באמצע, חולצות מקופלות על המיטה שמקומן בארון,  איבדתי את עצמי, ונהייתי מן מותג.   מן משהו ששווה המון בעיני אחרים, אבל לעולם לא יהיה באמת יותר איכותי, ולא הצליח להסב אושר אמיתי לאף אחד, כזה שמחזיק לאורך זמן.
כל 'תצוגת האופנה' המאולתרת הזאת, בה המותג הוא שמי, התלבושות עוצבו באופן רדוד ונתפרו מבד צעקני באופן לא-מקצועי, אך על כל הממוסחרים לשבח את מה שהם לא מבינים, ומניחים שהאמנות גדולה מהם, אך היא סתם ריקה וחסרת משמעות.

למרות הקיץ, ציפיתי לגשם. משהו היה חייב לקרות במזג-אוויר נפשי שכזה.

לא יכול להיות שהשקיעה הזאת שגרתית בעיניי כולם, זה רק אני או שהצבע שלה אחר?

זה רק אני. זה תמיד זה.

אתה הריבאונד שלי לרתם.

זה לא קטע ממש. לא השקעתי ולא ערכתי ולא התיימרתי ולא כלום.

זאת פריקה.

ללא ספק, הקטע הזה שונה מכל דבר אחר שכתבתי.

הוא הקטע האהוב עלי מכל הקטעים שלי, למרות שמדובר בילדים מבחינתי.

אוסיף ואומר, בפחדנות, שהאישה המתוארת בקטע, היא איך שהייתי רוצה להצטייר בעיני אחר.

ניצוץ אבוד

יופיה נאמד בחוסר הפגם- שיערה, בגוונו הבלתי מוסבר בין חום לאדום או כתום או בז', השתלשל יום מדי יום בתלתלים קסומים או בעדינות חלקה ומלאת רוך, על פניה חסרי הרבב.

לעולם לא אשכח איך סיפרה לי שלעולם חלמה על דמויות שונות ומגוונות, מן האפלות ביותר, שרשען היה מלא תחכום מסובך שאין ביכולתי להבין, עד לעדינות ביותר, השבריריות והפגיעות, שנפשן הייתה מכוספת.

עיניה, שמוסגרו בריסים עגולים ומלאי חן ושקט, רעדו עמוקות כאשר סיפרה לי איך הביטה במראה בחדרה אך לשבריר שניה, באחד מן אלפי הימים המוכתמים ביותר בין דפי ההיסטוריה, וגילתה בעיניה בפחד את חוסר הניצוץ.

הניצוץ במבט, כפי שניסתה להכיר לי בו, חסרת מילים אל מול דמיונה הקודח, הוא הדבר שלוקח אהוב ישן, אם אהב בה ואם לוא.

"את לבך שבו, גברתי? ",לאחר שהנהנה בהבעת פנים מתגעגעת, מלאת נואשות מעוררת רחמים, צחקקה מעט למשמע הכינוי המכובד שהענקתי לה למרות גילה הצעיר, והערתי שדווקא גילה הוא המאפשר לה לחשוב בהתאם להגיון המוסרי של העולם הזה, אך להשבות בקסמי הילדות.

ובמסתור לבי תהיתי, מלא כעס ואלימות בלתי ניתנת להסבר, איך יוכל אדם, מן התינוק הרך לאדם המבוגר והמכובד והאצילי ביותר, להניד ראשו בשלילה למשמע מזמורי אהבתה.

"מי שבה את לבך, גברתי? ".

שתיקתה הייתה המרה מכל והמספרת ביותר, כי בשתיקתה תארה את הנואשות אל עיניו, גבותיו, מרקם מגעו שמעולם לא לגמה, ואת לבו שמעולם לא זכתה להכיר. 

שעות הייתי יושב בחדרה, מושא אהבתה ואטימותה, היכן שהייתה מרשה עצמה עתים להתפרק עד דמעות וזוב דם עתים לשבת רדומה להזות טיפה, לפנטז במקצת ולקוות מעט.

ובשעות הספורות הללו, אותן הקדשתי לשקידה אינטימית על נשמתה, השתדלתי לחקור כמה שיותר צללים אפלים בלבה, אפלים לא מכיוון היותם בכי רע, אפלים מכיוון מסתוריותם הקודחת וסקרנותי ההולכת וגוברת.

גיליתי כפרים נידחים ופירות חמוצים, סרטים ישנים נודפי בושם יבש ומתוק, מטבע מבריק אבוד על מדרכה חשוכה בלונדון, ילד דחוי, אודם אדום על שפתיים מזמינות, אישה בודדה ורצח נשכח.

וכל תגלית ממנה, כל פיסת תשוקה, העניקה תחושה שונה במקצת, אנחה בצלילים אחרים ובהרמוניות טעונות רגש.

אך יותר מכל, התמלאתי רצון עז להיות האדם האוחז בניצוץ האבוד שבה, בחיוך הכנה, המלא, במגע שמעולם לא לפתה, בשתיקה שמעולם לא חוותה, בנשיקה המיותמת עליה חלמה לילות חסרי שינה.

רחמי אליה התגלו כדרך חסרת מוצא, הרי איך אשכח כשגילתה לי איך נפשות תאומות לא מתחלקות לשניים, אלא לשרשרת.

לא מספיק בכדי שתהיה נפשי התאומה, הרי שלה לקוחה בידי אחר, שלקוחה בידי אחר.

ובלילותי, בחדרי שלי, כשדמעותי נשטפות אל חלקי זיכרון נשכחים, התעטפתי שמיכות רכות ועבות, מתחבא מאחורי הצללים של המכוניות הבאות ושבות להן מן הכלום, שהבהיקו מחלוני הישר אל התקרה.

בדמיוני הפורח התאמצתי לברר איך נראתה אהובתי כשסומק עז עיטר את לחייה, כשגבותיה התכווצו בכעס נוראי או ריכוז מוחלט, לחלוטין מרותקת.

וכשהייתי מוכן להתמודד עם הכאב, עם התחרות ובה אני המפסיד העלוב והברור מאליו, המובס, המושפל, ניסיתי להרכיב את הדמות היפהפיה אותה תארה אהובתי שעות רבות באזני, כשדרבנתי אותה להמשיך ולבכות תאורים מלאי צבע וחוסר צבע על ערפי.

הדבר הראשון שצץ אל מוחי היה הצבע המיוחד של עינייו.

כשניסתה לתאר את עינייו, תמיד קטעה משפטיה הנמרצים לטובת תיאור איכותי יותר, כזה שביכולתו לתאר את הגוון המדוייק של הירוק כששתק, או את הברק הייחודי שעבר באישוניו כאשר צצה במוחו הברקת אינטליגנציה מדוייקת ומתוחכמת להפליא.

ולאט לאט, אל תוך הלילה הכואב מנשוא, הדבקתי זוג שפתיים ציוריות אל גובה מרשים, שיער וגבות פרועות עם מבנה גוף וכתפיים רחבות, ויצרתי לעצמי את תואר השלמות מחדש, כפי שהיא רואה בו.

וכשנרדמתי, חלומות טורדניים הציקו ללא קץ את לילי.

חלומות טורדניים, ובם סיוטי הגדול מתגשם.

ללא מפלצות ענק או מוות המוני, ללא תופעות טבע אדירות בהן אני נמלה הבורחת אל תומה.

בחלומי אני מודע וער ליום שתעזוב בי כמו בובת סמרטוטים סחוטה מהגיון.

שתעזוב דמותי בלית ברירה, כשרואה איך מכבידה עליי בכאבה ונוכחותה.

בחלומי אני מודע לעיניי היבשות והמאופקות בלעדיה. לעיניים שלי חסרות הניצוץ.

זה הסוף של הקטע, אחרי שלושה עדכונים.