פוסט שכתוב באופן מסורבל על ידי ילדה בכאבים מסורבלים.
אני אדם בריא, רב הזמן.
אני חולה לעתים רחוקות, וגם הן מחלות קצרות ולא מממוטטות.
עכשיו אני חולה, שגם זה נדיר. אך במחלה המשעממת והרגילה המכונה- סוג של שפעת. האף שלי סתום, הבטן שלי מתהפכת על כל ביס ולעיסה (שיטת דיאטה למסתכנים מבינכם), והראש מתפוצץ. ברגעים האלו, ההליכה הממושכת והבלתי נלאית היא ההליכה אל ארון התרופות. (הליכה שבימים רגילים הייתי עושה במספר שניות).
את הנורופן שלי אני מחזיקה בארון במטבח, וההליכה לשם כרגע נראית לי כמו מארש מוות. הכסא זועק שאשאר לקטר עליו, המחשב זועק שאולי אמצא שיר שלא יעשה לי כאב ראש גרוע יותר ממה שיש עכשיו, והמחשבות מציצות בי ממפתן הדלת "כשתלכי את הדרך החשוכה והקצרה הזו תספיקי לחשוב אותנו".
אז את הליכות הלילה שלי (כאדם לא בדיוק ספורטיבי בזמן האחרון, ההליכות הלילות הן ההליכה לכוס המים או לטלוויזיה מהחדר) אני מבצעת בעת שיחת פלאפון. זה הנשק שלי. אז אני מתקשרת... אין מענה, תא קולי. רוצה להתקשר למישהו ולהגיד לו כמה שאני לבד, אך אין למי לספר- כי אני לבד.
האירוניה הכי משפילה, זו שמשאירה אותי הכי חסרת אונים, זו זו. להרגיש צורך עז לספר למישהו קרוב על כמה שאתה בודד.
ואני חולה עכשיו. ואני נראית רע מול המראה. ואני לבד. ואני מושפלת. ואין אפילו מי שיצחק. מצב כל-כך מיותר, מיותר, מייותם, חסר תועלת. מצב שאין מה להפיק ממנו. "אם עץ נופל ביער ואין מי שישמע אותו, האם הוא משמיע קול?" (/ ברקלי).
הנה אני, צונחת לקרוא עוד עמוד מספר פעמים עד שנקלט המסר. הופכת את השרוולים לטישו, לבד. לבד. בודדה במלוא מובן המילה, ושואלת את עצמי את השאלה המודחקת ביותר שעליה נאלצים להאבק על הבודדים- "מה אם?, מה אם הוא היה ככה, וזה היה אחר?".
האם אני משמיעה את קולי?
הפתרון של ברקלי הוא שהאל רואה אותך ולכן אתה לנצח קיים. זו בריחה מחכמה גדולה, ומהעולם הדתי (נולד ב1685).
מעניין אם היה נולד עכשיו, מה היה אומר.
אז מישהו שומע אותי?
שיתקשר, יש לי הליכה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
