אם יש משהו שאני שונאת יותר מלא להיות קשורה,
זה שמרחמים עלי ומנסים לשלב אותי.
מבחינתי, זה כאילו הם אומרים ״את
מסכנה, אני טוב לב, אני אנצל את זה״
ואסור לי ליפול לזה ואני אומרת לא, והלא הזה נהיה ״אוי. בואו ניתן לה תשומת לב שתרגיש נח״.
אז אני מחייכת וממלמלת שלוש מילים ואז עוזבים אותי בשקט. אבל עכשיו יש מקור להשוואה. עכשיו השקט מביך.
אז ככה, סתם, כבר לא טורחת לזייף גאווה, שבהתחלה הייתה כמעט אמיתית, כמו אורגזמה בנישואים שלישיים עם יותר ויאגרה מאכפתיות מינית.
״את לא איתנו...״ לרגע לוחשת לי מישהי שיחסית לעכשיו, יש ביננו הכרות.
״לא, זה בסדר...״
ובעת שהכוונה שלי היא ל״זה בסדר. אני בסדר, מסתדרת יופי, לא צריכה אותך, תודה״.
הם מבינים ״אני בסדר אבל אני עצובה ובודדה. אני זקוקה לחיבוק אימהי והרבה הרבה מתנות וקשת בענן״.
אז מנסים לערב אותי שוב, ועכשיו כבר לא נעים לאכזב את הנסיונות הנואשים. בסוף זו אני שמרחמת עליהם יותר מהרחמים שלהם כלפי.
אז אני זורמת לרגע וזהו, זה לא עולה כסף, אבל זה עולה לי בדם.
ושוב בערך.
עושים תחרות פתקים כזו. קיבלתי הכי מצחיקה מהחברה שהזמינה אותי ליום הולדתה ואני לא יכולה לסרב.
אחרי זה- זה שלא דיברתי איתו אפ פעם מילה.
וכמעט קיבלתי זה שאני לא מכיר או משהו שלא הקשבתי לו.
״מה! כל דבר שקשור למנודה הלא מוכרת יביאו לי?!״
מתקבל בצחוק, ואולי זה באמת כזה.
למרות הכל, כמעט ועלה לי חיוך, כמעט.
אז נהיה קר ולוקחים מעיל. מתעוררת שיחה עלובה ודאגה שאולי חס וחלילה אעזוב. אבל עוד לא.
ואיפה אמא שלי, אני רוצה לקרוא קצת...
אז חמקתי מהדלת ורק אחת שאלה לאיפה וסגרתי בשקט, כאילו אני פושעת סדרתית שגנבה את מה שנשאר מהכבוד העצמי שלה. ונהיה קר פיזית.
חימום של אוטו וקור פולני, וכעס על מה לקח לך ארבעים דקות להגיע לעזאזל.
הדרך היא מקסימות רבע שעה.
עכשיו היא זורקת מילים באוויר ואני עונה ביובש או בצחוק.
עוד מעט בבית, אורות מוכרים. להיות שם כבר, אולי אמצא דרך לטשטש את התחושה, ואולי לא.
והנה אני בבית, פשוט אטומה קצת, מרגישה טוב בסה"כ.
והוא ראה אותי ככה.
שיהיה.
מחר שישי. יהיה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
