אני כמעט קוטפת אותה, והיא מתעמעמת. וזה כל-כך נפלא בכל צורה, אבל אני ממתינה לברק- הניצנים כבר לבלבו, המבטים התמקמו בעיניי, אך היכן הברק, המכה הסופית, שתשנה אותי- לאני?

אני אוהבת את בלייר וולדורף. קשה להסביר, כמו כל אהבה אמיתית וחזקה, למה אני אוהבת אותה. היא מסמלת הרבה שתמיד נועדתי להיות. 

אני לא אאכזב, לא אותי, לא הפעם- לא אף פעם.

ומשהו בפרשה הזו מצחיק אותי, בלייר של צ'אק- מה שאני שואפת להיות, הסוף שאני רוצה שיקרה. בלייר של דן- מה שסביר להניח שאעשה. 
רק שיאהב אותי ככה, את הבלייר הזו, את הנטע הזו.

שאני אוהב אותה, ואכיר אותה, ואדע שהיא נטע. והיא חזקה יותר מכל דבר שזז.

וזה קרוב, זה קרוב, אני יכולה להריח את זה, רק תתרחקו ממני רגע ותתנו לי להבין את עצמי מחדש- ואז תתנהגו בהתאם. 

אל תשכחו להתנהג בהתאם.

אני יושבת ואומרת "יותר מדי אושר". מביטה בחפצים המוכרים, בשקיות הארוזות בבגדים הישנים, "יותר מדי אושר... יותר מדי אושר".

כמה זה מעייף, מפתיע, לא ברור, להרגיש תחושת אושר. משהו חייב להגיע ולשנות את התמונה.

אבל משהו מתחיל להשתנות, השעון מתחיל לתקתק, הרגליים מתחילות לתופף בתנועות ריקוד, ומשהו מתחיל, משהו מתחיל.

"יותר מדי אושר, יותר מדי אושר, כל-כך הרבה חסר, אבל טוב, טוב לי...".

יופי.. יופי, אולי באמת. אולי...

הבלוג, בעקבות חיי, יעבור מספר שינויים משמעותיים.

מכיוון שאופנה היא חלק בלתי נפרד מחיי, שעוד לא בא לידי מימוש בבלוג זה, החלטתי לשלב אותו בבלוג.

ואסכם את נטע המחודשת במילה אחת-

תזהרו.