מקור ההבדל בין השולט לנשלט במח המעוות שלי.

.

תשתוק כבר, אדיוט, בן זונה. תזעק חזק יותר.

תתכסה בתוכי, תפר את מחיצת הבתולים בדרכך. תתכסה. זו פקודה.

אין דבר נתעב מהחדירה לפרטי, למפורט, הענש אותי על-כך שהסתננתי לשקרים שלך. עכשיו. בבקשה?

זו לא בקשה, זו פקודה.

אבל רק קצת...

אני מתנצלת. אל תפגע בי.

רק תעשה את זה כואב.

תודה. גמר חתימה טובה. סליחה. בשעה טובה. נתראה בשמחות.

עכשיו אתה תשתוק ותקשיב לי

אתה צריך אותי

אתה מת בלעדיי

אתה זקפה ריקה

שמעת אותי?

ולמה שתשמע?

אני כלי.

אני חור בשביל מוט

אני קערה בשביל שתוכל לסחוט

את התשוקה שלך

בתוכי.

אל תקשיב לי

אני סתם

אני מחיצת קטיפה

תקרע אותי

תכאיב לי

מגיע לי

מיד

בבקשה.

הנה מכת חשמל מרעננת לבלוג שהפך למלא ברומניקה מטושטשת למרות שהיא חסרת תיעוד עצמי.

אני רוצה להגיד משהו שיחתום תקופה. אבל אני מפחדת. אני מרגישה רעד נפשי שמתעתע בי ואומר לי לשנות כיוון. ליתר דיוק, למצוא כיוון. משהו בשאיפות האלו לא עובד. והקיץ חוזר. וג'וקים חוזרים. ושוב החושך יהיה מחוץ לתחום ושוב עוד שנה ושוב הפחד שהכל עוזב והשעון מתקתק ועוד מעט עוד מעט יגמר אבל כבר נגמר. ואז כולנו נתיישב בכורסאות התאטרון האלו ונצחק... נצחק על מה שהיה פעם ואני אגחך בקול הכי חזק וציני כי אני יודעת שאתהשתיקות של פעם אני עוד צופנת ולא משחררת. ועכשיו אני פעם. פעם חייתי בפעם, בעתיד אני אחיה את היום. אני עתידה לאכול את עצמי על מה שאני עושה עכשיו.

ואני כל-כך רוצה לשנות את הריטואל הזה אבל אני צריכה משהו שיחתום תקופה.

אין שום דבר בדעתי שבאמת יכול לעשות את זה, אין שום דבר שביכולתי להצביע עליו כמו בחנות בובות ולהגיד "זה". אבל אני רוצה. אני רוצה אצבעות זזות ואני רוצה כיוון ואני רוצה מצפן. אני לא צריכה כלום. רק דבר קטן. רק את הדבר הזה שיחתום את התקופה הזאת שאלוהים יודע מתי היא התחילה ומתי היא עומדת להסתיים. וכמה שנמאס לי מהעובדה שנמאס לי. וכמה שנמאס לי לדעת שנמאס לי. כי אני נטע ונטע אף-פעם לא מוותרת ונטע אף-פעם לא נכשלת. וזה מה שגורםלי להיות תלמידה גרועה ולהתקע בעבר. הפחד מהכשלון כי הוא מחוץ לתחום. העובדה שאני לא מפסידה גורמת לי להפסיד.

העובדה שכולם חושבים שהם יכולים להוציא אותי מהבוץ ולא אני, כי אני נטע המדהימה והמוכשרת אבל-אבל-אבל-אבל, דופקת אותי. אני רוצה דף חדש. אבל אחד אמיתי. אני רוצה דפים שלמים חדשים. אני רוצה מחברת משורטטת בקווים סימטריים וכחולים לכתוב בה מחדש.

מה יש לי לעזאזל?! יש לי משהו מאוד מאוד קטן אבל הוא מזיק למערכת. יש לי כמו מן מחלה קטנה שאם לא מטפלים בה היא משתוללת והורסת הכל. משהו קטן, באמת קטן. אבל הוא מעלה עובד בתוכי והכל מסריח בגללו. ואיך מתחילים? אני צריכה לברוא לעצמי יום טוב אחד. אני יודעת איך עושים את זה אבל מפחדת שוב. אבל בלי פחד. שום פחד. לא מוכנה לקבל כישלון ופחד. לא בלקסיקון. ועכשיו, כמו שרק אני יודעת, לבחור תאריך. לתכנן. לקום בבוקר שלו, לדחוף הלאה, לקחת עט, לחתום את התקופה הלא תחומה הזו, לשחרר. לתכנן את מחר. את מחרתיים. לדעת איך דוחפים.

אני לא חברה שלך. אני גם לא חברה שלך. שלך אני כן. הלוואי שלא הייתי. זה דוחה להגיד דבר כזה אבל אני צריכה חברים חדשים.

אני צריכה שכולם ימותו. לא ימותו. פשוט יפסיקו. ממש כולם. ואז מישהו ימחא כף וכל הסביבה תשתנה. אף-אחד לא יכיר אותי, אבל אני סוף-סוף אכיר אותי. נטע-נטו. תעופו לי מהפרצוף, כי אתם אוהבים אותי, וגם אני אוהבת אתכם.

מי קורא לי?
מי מהיציע המשוגע והקולני הזה, קורא לי? מי זועק את השם שעוד לא הכיר, מי מצחצח שיניים, אבל כשיפגש עם שפתיי הבל פיו יהיה מסריח כשל בהמת מסע? מי שורך שרוכים כדי לפרום אותם ולזרוק עליהם שכבות בגדים בדרך למיטה ערומה? מי קורא לי?

שיפסיק,

שירים יד. כי האזניים מהתלות בי ולא יזיק לי סימן מוחשי של יד יציבה באפלה שתראה לי כיוון הגיוני.

מי מהיציע המשוגע והקולני הזה רוצה להרים את היד עבורי?
זה לא הבלוג שלי, אז חברים תלכו מכאן כבר.