מחיאות הכפיים נשמעו כפי שהן נשמעו. 
לא יצבעו עוד קירות בצבע כזה או עיניים כאלו שיביטו בהם. 
הם הזהירו אותי שדברים נגמרים אז ברחתי מהר ונתקלתי. 
ועדיין אוחזת בחום את אותו הגלעין שזהר בי
בתפילה שיבוא היום כי ראוי שישוב... 
בו אשיל ביישנות מכל הקיום הזה שהוא זך ושלי ויקר בי
לא יכולה להשען על אהבה שלך או על כח המשיכה, זקוקה לכתף. לא יכולה להתרפק על רעיון שלך, זקוקה לנס.

אהבה

כמו בבואה בצלמי 

כמו ראית אותי מעיניי.

מראה קרה

שטוחה על הקיר. 

סתם הזכיר לי שנ.ב.17112

את התותחים הכבדים

בהתנדבות

נותנת לכל

המאיים להרסך

בראשך.

ובכלל,

כשאת מתרוצצת בן מחילות

כמעט וראוי כי תבקשי מחילה

בכלל ירית

במישהי אחרת

ואת לא ידעת

רחמים

לא ידעת. 

[איזה שטויות :) ]