פתאכום, אחרי שקברתי את המגנים הישנים, רגע לפני שאני עוטה עלי את החדשים, אני יושבת וחושבת על כל הדברים שנאי לא מסוגלת לחשוב עליהם בדרך כלל.
חבר.
ראשית, כי אני רדומה ורגועה אחרי סקס והעיר הגדולה, אבל בעצם- מהו הגיל האולטימבטיבי לחבר הראשון, או לפחות עבורי?
המחשבה הראשונה שקופצת לראשי היא שהמדע אינו מדוייק כלל- זה תלוי מאוד באדם עצמו, מתי הוא מגיע.
אבל האם עדיף חבר ראשון אמיתי בגיל 13 או 16?
התשובה הראשונה של נערה כמותי, שחושבת שאהבה היא משהו שלא שווה התברברות חברתית פוזאיסטית, אמנם החברות הראשונה לא חייבת להיות אחת ויחידה מגיל 30 ואילך.
החברים הראשונים בגיל 13 מקבלים כמה דברים חיוביים מהחברות, אלו שחשובים גם עבורי- הביטחון.
הם יודעים שהם יודעים לנשק מעולה, הם יודעים איך זה מרגיש להיות בכל זה, מרגישים טוב עם עצמם.
אבל האם זה נכון? אולי החברה השתנתה בעקבות זה, אבל גיל 16 אמור להרגיש טוב עם עצמו אם עוד לא חווה נסיון?
עוד חצי שנה אני בת 16. עד כמה זה מוגזם?
איפה הגבול בין חוסר נסיון טוטאלי ומביך, פיגור בזמנים ובביטחון, לבין יראת הכבוד שאני מחכה למשהו אמיתי?
אם הייתם שואלים את נטע חסרת החששות וסוגייה חברתית תוקפתית, היתיי אומרת 16, 16 הוא הגיל המושלם.
ואם כך, מה מונע ממני ללכת לישון רגועה לחלוטין?
כמובן, מדובר באדם שמולך, ואני מתביישת להודות- אין הרבה אנשים מולי בחיים שלי.
אלו ששם, רובם חולפים מהר מאוד, הגיל הזה מתיש.
אבל בנוגע לאנשים, ידידים סתם, פגישה והכרות שטחית- אני מניחה שבאמת, הדבר הזה מאוד חסר.
אני בשיחה עם חברה שלי פולינה, ושתינו מדברות על זה.
אז אין לי מה להגיד, אבל גאדמט- כל עוד אני לא מגיעה לגיל 17 במצב הזה- שיזדיינו כולם, שכולן יצאו שרמוטות.
אני יותר מזה, וזה לא מצב רע, הוא אפילו טוב, כזה שבחרתי במודע או לא במודע .
12.11.12 מחר יומולדת17שוםחבררקנשיקותרעותלאחרונהמהקורהפהחהחהחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
