תודה לך. תודה. נגמר. ואני בסדר.

אשת האשכולות(?).

אנחנו מסוגלים לשבת ככה שעות, אבל כל שנייה נוספת עולה לי בדם.
אני מביטה בך כפי שמביטים בתמונה. מרחוק, תחום במסגרת. הרוח היא משוב חנוק של תחילת הקיץ, וסוף שנת הלימודים. כרגע, יד גברית עוטפת את פנייך זרועות הזיפים, עינייך הירוקות נעוצות בי כמו מחט, ואני מתבוננת. מתבוננת כפי שמביטים בתמונה, ביצירת מופת שנויה במחלוקת. זו בועת הזיכרון המדויקת ביותר שיש לי ממך. אני מניחה שאת כל שאר הזיכרונות כבר שחקתי כמו תקליט ישן שוב ושוב ראשי, ובזו פחדתי לגעת, אז היא נשארה נקייה וחודרת, כמו מחט.
והנה אני מפזזת ריקוד אלים ומלא תנועות חסרות פשר. אני משערת שניסית למצוא בריקוד הזה את העיקר, את המודרניות, את העומק שבהנפת הרגליים ותזוזות הידיים המהירות. ואני רק רציתי למסור את שלושת המילים המוכרות באופן מספק, אך הרגליים רעדו מעצמן ללא שום רסן.
אני, המביטה בבועת הזיכרון הציורית, ממתינה לרגע המוכר בו אגע בשבריר מן המציאות שהייתה ואירתע לאחור, אתנפץ לאלפי חלקיקים ואחזור לאסוף את השברים דקה מאוחר מדי.

חלק מהפוסט מועתק מלפני כמה פוסטים, כי התאים באופן ממש נהדר.

יותר מזה, צפו לפוסט אחרון בנימה מאוהבת זו, הכתיבה הכריחה לפרסם, אבל עקרונית- מדברת על תקופה שנגמרה.

רציתי להגיד בנימה זו, תודה רבה על המומלצים. התגובות ריגשו אותי מאוד.

עכשיו אחזור להיות הבלוג עם שתי התגובות. ואם יהיו אלו שתי תגובות יפות כמו הקודמות לה, זה יותר ממספיק.

שוב תודה,

נטע.

עוד יום עצמאות כבול שכזה, בין מליוני אנשים.

זה מדהים איך דווקא האנשים שהיו מפיחים בך סוג של סקרנות לא הולכים ברחוב ההומה ביותר בתל-אביב, ולעומת זאת אלו שלא רצית לראות נקרים בדרכך העמוסה בכל מקרה.

אולי זו רק אני, אולי זו רק התקופה הישנה שזעקה במוחי "תשווי, תשווי..." אבל בשנה שעברה הפיצה שקניתי הייתה אכילה יותר. הזיקוקים היו נוצצים יותר. החיוכים היו טבעיים יותר. הדיבורים על האהבה המשעשעת היו עמוקים יותר. התחושה הייתה אמיתית יותר.

וזה לא שלא נהנתי. היה באמת נחמד מאוד. היה יותר טוב ממה שציפיתי, אם להיות כנה. ובכל זאת, החלק במח שלי שצעק "תשווי", לא היה מסוגל להשתיק את עצמו.

מסקנות: כשאתה מאוהב, לפחות בהתחלה, גם הרגשות המעורבים והעצב מקבלים אצילות סמלית לנוכח הנסיבות.

גם הבכי על הקירות של איי אם פי אם משנה שעברה, היו מרתקים יותר. מן חוסר אונים של השעות הקטנות של הלילה, סוג של תפנית בעלילה, או מתח. לרגע אחד העולם סובב סביבך. הזיקוקים הם ציור אווירי וסימבולי לאין-ספור תחושות אשר פוקדות את מפתן דלתך.

-אני נטולת אהבה. נטולת אהבה לחלוטין. האהבה הזו שפחדתי שתעזוב כבר לקחה את כל המזוודות שלה ולא השאירה אחריה אפילו טיפת אבק. ממש קל לי להאמין שמעולם לא שכן בדירת-לבי אף איש. אבל הריק הנורא של דירה חסרת רהיטים (שנראית, לפעמים, ממש נקייה וקלילה), מתחנן שאשכיר אותה, או לפחות אכניס אליה קרם ידיים או מקלדת. משהו חדש, מינורי, משהו שיסיח את דעתי מספירת הימים עד יום ראשון לפחות.
אני מקווה כל-כך... כל-כך מקווה שלא אראה אותו ביום הזה, שום אהבה ומחשבה עליו לא יוצרת את התקווה הזו. רק העניין בריגוש הישן. [ובכל זאת סופרת את הימים].

אני באמת מקווה שאוכל לתת לדירה הנקייה שבתוכי להוותר נקייה ודוממת. אולי להכניס אליה ספריה וכלב, אצבע כמה קירות ואשתה בה קפה, אגוון אותה עם מספר כסאות... אבל לא עוד אהבה, לא כרגע, לא בטווח הרחוק, לא בכלל. הדירה שלי לא ניתנת להשכרה. סליחה, וחג שמח.

אם את תדברי על המורה שלך שוב אני אירה לך במרכז המח. רק אני.. רק אני.. רק אני אמיתית. וזהו.