כהרגלי, אני נתפסת למחשבות הרות גורל בעודי מתקלחת.

פרפר שהזמין את עצמו למרחבי האינטימי מטריד אותי, מתעופף סביבי בהפגנתיות לא מכוונת. אני לוקחת נייר טואלט שנרטב ממגע ידי המסובנת ובחושי ציד מיותרים מועכת את הפרפר על הקרמיקה וזורקת את ניר הטואלט לשירותים.

אני נדהמת לרגע מהמעשה הדק שעשיתי. יצור חי שמתפרפר לו הפך בידיי לכתם על קיר בשניה בודדת ונקטעו פרפוריו. כתם הרורשאך של הפוסט-פרפר תלוי לי על הקרמיקה כציור פוסט מודרניסטי לראיה, והעולם הולך מלכת.

עניין היחסות הזה מטריד אותי- אני גדולה עליו כפי שהטבע עלי. כפי שהרגתי עכשיו את הפרפר התמים נסחפו השבוע, כבדרך אגב, ילדים תמימים אל מותם, כאשר הם מובאים למנוחות לצל מזג האוויר המעורער, שמביא מכוניות מאוישות שנוסעות הביתה לעת ערב לפקק תנועה ולבעליהן לצעוק ולצפצף כתהלוכה זועמת.

איזו תחושת השפלה אנו חשים כאשר העולם מפר את החוזה שחתמנו ביננו לבין עצמנו ואין דין ואין דיין שיאזן בחזרה את המשקל כגמול מעשינו הטובים. מנגד, אנו מכריזים שעלינו לחיות את החיים במלואם כי חיים רק פעם אחת, פורסים את ידינו ספק בחופשיות ספק בכניעה לצלילי כינור מתייפח, לגזרת גורלנו.

אני שוטפת את הכתם ויוצאת מן המקלחת להשקות את הפרחים ואת אדניות התבלינים שלי כמנסה להתחבר לטבע ולכפות על חטא ההרג, ואולי בכלל חוששת שיבוא פרפר שחור וגדול ממנו לנקום בי בלילה. ובכלל, מישהו צריך לייעל את צלילות המחשבות של אדם כשהוא במקלחת.

האתגר: כותרת- כתם

חמש מילים שיופיעו בקטע: שחור, פרח, ציור, כינור, תהלוכה