אנו חוזרים זה לזרועותיו של זה. אתה פורס את כפותייך הגדולות בפניי כממתין לגופי, ואני מתמקמת בשקעי הצוואר שלך ושבה לביתי.
אני הסכנה הגדולה בעולם ,הווירוס הקטלני ביותר באריזה קומפקטית ולא מורגשת-  אתה הרקולס, הגבר המורגש ביותר, ובדרך פלא- הרגיש ביותר. אתה טוב לב, ואני שואפת להשיג אותך בכל אמצעי, מלוכלך ככל שיהיה.

אנו חוזרים זה לזרועותיו של זה, שורטים זה את גבו של זה, נוטפים זיעה אסורה וזועקים בגרונות להוטים את שמותינו שוב ושוב וחזק יותר ובהמתי יותר עד שנגמר לנו הכח.
ואז אני מתעוררת מהפנטזיה, יוצאת מהאמבטיה ומשאירה אותך לאחר-כך.
אתה רודף אחריי תמיד, אבל אני זו שמבחינה בך. מי אשם? אתה, או אני?

אנשים שאני שונאת:
את אלו שמגיעים באופן שכלתני ופורץ דרך למסקנה שהם טיפשים וחסר עתיד, או את אלו שנברו במעמקי נפשם והבינו שהם כישלון גמור- אך עשו זו בהצלחה מרובה.

את הטוטאליים, הניתנים לתיוג, כל מי שאפשר להצביע עליו ועל קטגוריה ולשלב בהם סטראוטיפים בקלות גמורה, ואת ההפך- את כל התחום האפור וחסר ההחלטה. את האנשים ששונאים את התחום האפור כמוני- אבל מרגישים צורך עז לנתח למה כסא הוא לא דבר אבסולוטי, והופכים חיש לקל ביותר לתיוג- פלצנים.

את המדוכאים להיות מאושרים, והמאושרים להיות מדוכאים- למרות שההבדל דק ולא קיים בינהם. 

אתם תשבו בדד וגם אני אבל גם אתם. אז מה זה משנה?, אה.. את הכל. אבל מי טוב יותר?
לסיום- אני שונאת את כולם כמעט. 

הבלתי מושגים- הכותרת ההולמת לפסקאות חיי הקצרצרות.

האם אמצא מענה

במסע המענה;

להרמוניות צורמות

לתשישות ישנה

בילדה שיכורה עטופה בצמה

למחיאות כף

בהילוך איטי

לשבריר שניה

משבריר עצמי

האם אמצא מענה לכל אלו

או אתענה כך

לעד?