אשכרה אפילו לא תגובה אחת בפוסט הקודם, מוזר.

אז כמה דברים שקרו היום, יום מעורבב, מוזר, נוראי וטוב.

-הייתי שעתיים, לבד, במקום שהכי קשה לי להיות בו. בכיתי המון.

לפי שבועיים-שלושה הקראתי שיר שלי (אל תלך מכאן )במוזאון תל-אביב, בית אריאלה.

החלפתי שיר ברגע האחרון, והקדשתי את השיר לאדם שאני אוהבת יותר מכל, כבר שמונה חודשים.

מסתבר שהוא היה בקהל, נגד כל הסיכויים. שמע את השיר שכתבתי במיוחד עבורו, עבור זה שלא אוכל להיות איתו לעולם.

היה לי קשה מאוד להיות שם, בטח לבד, שעות.

- הבריזו לי, אפשר להגיד. 

-בדרך חזרה הביתה, באוטובוס, התחיל איתי חייל.

בדרך-כלל חושבים שאני נראית בת 8, אז זה היה מרענן ונחמד.

-קניתי 2 גלידות בן&ג'ריז במבצע, ואקס-אל. זה עשה אותי מאושרת.

-הבית ריק לשלושה ימים, איזה שקט, איזה יופי.

-התחלתי למחוק המון תמונות מהפייסבוק. באמת התחלה חדשה.

-הדבר היחיד שאני לא מרפה ממנו זה הוא.

מתישהו... מתישהו, אני אמשיך הלאה, ומתישהו, מתישהו... מישהו יאהב אותי.

אני אוהב מישהו אחר מתישהו?

המילים הראושונות בפרק הראשון שבספר הראשון שלי.

(מי שמעוניין, כאן כתובה ההקדמה)

"סמית'" קראה אלי רוזה מתוך הערפל המצחין שבו התעטפה בריאות מוזנחות.  "רוזה".

"אתה יכול ללכת אם אתה רוצה, אני מצטערת. אני יודעת כמה ש...זה, מאכזב אותך".

הבטתי רותח בעשן המחניק משתרבב בפראות מן הסיגריה העלובה שאחזה, צורותיו משתלהבות ברשעות ושורפות את פניה, שכעת סמקו מן העפר.

לא יכולתי למתן את כעסי אליה כשצפיתי בה מעשנת, ההזנחה העצמית שבה נקטה שברה את תקוותיי עד-כדי רסיסים.

"אני בסדר" שיקרתי במצח נחושה, מקווה שתשמע את זעקותיי מתחת לענני הפיח הרעילים שהתעבו לתומם בחדר.

רוזה התרוממה מן הכורסא הדהוייה, מלאת האבק, וזרקה את הסיגריה מן החלון.

בעודה פותחת את כל חלונות חדרה לאוורר את כעסי אל ההיסטוריה, אור שקיעה אביבי התיז עצמו בהפתעה אל תוך החדר. הרהיטים התמלאו בגוונים ומרקמים, כאילו שטפו מעליהם את חרטותיהם ויגונם.

הבטתי נדהם ביופיה, מחוסר פעימה.

שיערה הכתמתם התפרע ברוח החופשית, מאושר וערני. אפילו קרסוליה הבהירים הדיפו ריח של תקווה.

יכולתי להשבע שעינייה נסגרו מעט, מתמסרות לרוח המתערבלת על פניה, לרעש השחיקה של האוויר באזנייה.

אני אוהבת אותך.

מספיק כואב לי להרגיש את זה, לחוש את הלחיים הנפולות, ספוגות בושה ודמעות כבדות.

אני לא צריכה גם לכתוב על זה עכשיו.

אני מודה, כן, הלוואי שלמישהו היה אכפת איך אני מרגישה בכלל.