איימי וואינהאוס.

נראה ש90% מהאנשים ש"מתאבלים" עליה לא יודעים מה כל-כך מיוחד בה, או בכלל מכירים אותה.

וזה ממש עצוב לי, באמת.

היופי באיימי היה שבקלות היא הייתה יכולה להפך למקרה אבוד כמו אדם למברט או כריסטינה אגילרה,

עם כמה ביצועים מדהימים ברמה כלל-היסטורית-עולמית, אבל נפלו להתמסחרות.

מי שהכיר את איימי, והעריץ אותה עוד לפני מקרה המוות המצער (שלדעתי היא חפצה בו), באמת אהב אותה, תשוקה עמוקה.

צריך לשמוע אותה שרה לייב, (יוטיוב בסוף הפוסט), זורקת את המילים במן קלות טבעית, כאילו מזלזלת (לטובה) בכל המאמצים שעושים כל הזמרים האחרים כדי להגיע לטון הזה או לסלסול אחר, כדי להבין את גודל האסון של עולם המוזיקה, ואת הסלקציה שעברה בקלות איימי וואינהאוס למועדון 27.

היופי בה היה האופן שהיא ניגשה למוזיקה שלה, ממקום הכי נכון ולא ממוסחר, מהמקום של לפני אלף שנים, של איזה אפריקה, של לשיר כדי לשיר.
היא זכתה בחמישה (!!!!!) פרסי גראמי, עד גיל 27. ולמרות זאת לא חשבנו שהיא בהצלחה מטורפת, כי היא לא שידרה דבר כזה. 
היא עשתה את המוזיקה שלה נקודה.
איבדנו לא רק צבע-קול מדהים, ייחודי, שלא יחזור על עצמו ולא ישיר עוד תו נוסף אחד (אני נחנקת מדמעות כאן), איבדנו גישה טוטאלית למוזיקה.
וכשאני אומרת למוזיקה אני גם מתכוונת לחיים.

איך נתנו למוזיקה להפוך כלי שבעזרתו אפשר להרוויח עוד כסף, במקום שהכסף יהפוך לכלי שבעזרתו אפשר לעשות עוד מוזיקה?!

זאת שאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו כל פעם בפתיחת האייפון, אייפון, אייטונז, אמפי3, וואטאבר.

הנקודה שלי היא- לתת לכל דבר את הכבוד שמגיע לו.

להקשיב מהאזניים, מהלב, מהשערות על הידיים, שסומרות למשמע איכות. לא מהעיניים!
 

קל לנו נורא לשפוט את איימי וואינהאוס, בלי לשמוע מילה על החיים שהיא עברה.
"אוי היא מסוממת" "אוי היא שתתה המון" "אוי זה היה צפוי" .
אני לא יודעת איך אנחנו היינו מתמודדים עם החיים שלה, עם התובנות שלה ועם הטראומות שלה.
די לשפוט אותה כ'כ.
היא מוזיקאית אדירה, ותשאר כזאת.
 

עצוב לי לשמוע "לא הכרת אותה בכלל, רק את המוזיקה שלה. איך את מתגעגעת אליה? הכל אותו דבר".

אני יכולה לענות לשאלה הזאת מנקודת המבט שלי:

אמנם אני לא הכרתי אותה, אבל היא הכירה אותי.

היא ידעה מה הרגשתי (ברור שלא באופן פרטני. וזה היופי), והפכה אותו לשיר, לצבע קול, לאלתור, לקעקוע.
עצוב לשמוע שהעולם שבו סלינה גומז עונה על צרכים של ילדות קטנות שנועלות את נעלי העקב של האמהות שלהן בגיל 6 ומנסות להיות נשים מבוגרות כמו נשים בנות 14 (!!!), ניצח.
לא יצא עוד שיר שלה, עוד ביצוע 'לייב', עוד תחושה שלי שתולחן ותושמע מפה ועד הודעה חדשה ברינגטונים וברדיו?!

ולא, כאן זה לא "חייה ותן לחיות", תנו לכל אחד לעשות את ה"מוזיקה" שלו. זאת כבר לא מוזיקה, אני מתנצלת.

איימי, אני אתגעגע אלייך לנצח. תחסרי לי לנצח. אני נשבעת לא לשכוח אותך אף-פעם. אני נשבעת שהנינים שלי ישמעו אותך.

חשוב להדגיש שאני אף-פעם לא שמה עם הוידאו עצמו, אני תמיד שמה רק את המוזיקה.
אבל צריך לראות את הפרצוף הלא מתאמץ שלה בונה את הדבר הכי נכסף בעולם. 

השורה הכי יפה בשיר, שהורגת אותי-
 

I don't ever wanna drink again
I just ooh I just need a friend

קטע מפרק ב' בספר שלי - דמות ילדות

כדי שתוכלו להבין- שרה זאת אומנת הילדות של דניאל המספר, אחרי שאימו נפטרה ואביו התמכר לשתיה מעצב. לא ראה אותה שנים.

נתתי לשרה להשען עלי בדרכנו אל ביתה, במרחק בניינים אחדים.

מנורות הרחוב מתו וקמו לתחייה, מהבהבים בגוון עמום של שקיעה, חורקים בכח מעט אור על הבניינים הצמודים.

התחלנו לדדות במדרגות, כל מדרגה מתקרבת אל הספה האישית שתמיד אהבתי לנמנם בה, מעוטרת בפרחים סגולים באווירה שכולה תאורה צהובה ובית ישן.

המפתח חדר אל המנעול, ויללות של חתולים עייפים התהלכו בשמימות אל הדלת.

"סינתיה, אל תפריעי לדניאל לעבור! פסססט!". הבריחה חתולה שחורה אל חדר השינה.

ריח התבשיל והאפיה בבית נשאר כשהיה, ובספריות העמוסות נחנקו אותם ספרים בין אותן סימניות.

תפסתי את מקומי הבטוח על הספה, ושרה כהרגלה קרתעה אל המטבח.

"דניאלי, כמה סוכר בתה?" – "שניים" .

היא חזרה במיומנות עם ספל לבן והזהירה שהוא חם, בנימה פולנית שהתרגלתי לשמוע בה אהבה. ידיי התחממו במהירות מהספל, והתחלתי לשתות אותו בשקיקה.

הבטתי אל תוך הכוס החמה, בעודי לוגם את טעמי זכורונות ילדותי, ופני התמלאו במהירות באדים וזיעה.

כהרף עין התה היה הסטוריה, ובכוס נשאר רק התיון הקמול והסחוט. הבטתי מעבר לספל הרותח אל שרה, שבחנה בהדיקות את הבעות פניי ונראה שהתרצתה.

"אז ספר לי מה היה מספיק חשוב להוציא אותך מהבית בקור כלבים שכזה".

השתנקתי. "האוויר נקי יותר בחורף" השבתי. ולמרבה הפתעתי, לא שיקרתי.

"דניאל" – "ברצינות!".

כשראתה שאני אטום יותר מבקוק יין ישן, החליטה להניח לי לנפשי. יש אנשים שיודעים מתי לשחרר. אני לא אחד מהם.

ההקדמה לספר (מנקודת מבט של דניאל )

למעוניינים לשמור על 'קשר' עם הבלוג, ולקבל למייל הודעה על פרסומי פוסט וקטעים, שיר, או חלקים מהספר,
מוזמנים להרשם ל"מנויים", בצד ימין (:

התגובות שלכם מחמממות לי את הלב כל פעם, תודה. 

היו ימים בהם

נהמתי

כמו זאב אל טרף

ועכשיו אני נכבת

עם בוא הערב.

היו דקות בהן

נשכחתי

כמו תלויה על חבל

והיום אני מושלכת

כמו גרב

יחידה.

ובשעון הזמן עובר

העובש רק נספג

יותר

עוד קצת

אל תוך העצמות.

זה לא עובר.

ובכל זאת השניות עוברות חולפות

ומרטיטות אוויר נקי

אל הריאות.

אלוהים,

עשה שתהיה קיים.

וכשתהיה קיים,

עשה שאוכל לנשום.

(כתבתי את זה בשלוש דקות, אולי פחות.

ואין לי מושג מה לעזאזל כתבתי,

בטח שזאת לא יצירה. לא שיר. לא קטע. לא סיפור ולא ספר.

למה לעזאזל כתבתי, ובאיזו צורה כתבתי, וכמה שהיא שונה.

לא לקחת את זה ברצינות.

אולי זה מה שמכנים פריקה).

מוזר שבפייסבוק קיבלתי המון תגובות על השיר, וכאן לא קיבלתי אחת.