פריז בדצמבר טיוטה ראשונית

השתדלתי להשקיט את נעלי העקב שלי, שנהמו חרישית מתחת לשטיחי המסדרונות הארוכים שעל-יד המדרגות.

התקשתי לזהות את דירת 32D בחושך התהומי הזה, אבל לבסוף החדרתי בשקט את המפתח למקומו.

השעה הייתה שתיים בבוקר, או שעלי לומר 'בלילה', כי בזמן שהרהרתי באופציות הבלתי-נגמרות על איך להמשיך את יומי, שכניי כבר שקעו בכרית ונאבדו עוד קצת בתוך השמיכה הפרוותית של חודש דצמבר.

פתחתי את הדלת וחרקתי אותה באיטיות מרשימה אל עבר הקיר.

החושך שבדירה הרתיע אותי, אז תליתי את מעילי השחור והאהוב על וו האורחים בכניסה, ורצתי פנימה, מפזזת על עקבי השאנל.

כשאת עסוקה בלהכיר אחרים ולחקור אותם לעומק רק כמקצוע, כך גיליתי, אלו החפצים שמשמשים לך מפלט ומקבלים את הנפח המשמעותי בחייך.

אם זה החלון הפתוח או התמונה הראשונה שתלית בדירה ובכך הענקת לה אופי ראשוני, או מעיל רטוב, זה שהגן עלייך מהגשם הראשון באיזור, ובכך מן הבדידות שבמקום חדש, כשעוד לא דברת את שפת המקום.

בשבילי זו הייתה פריז.

הפריז שלי הטשטשה מחלונות הדירה, וגשם עז שטף אותה ואת הזכוכיות הבוכיות.

ולמרות המבול המטורף, בקלות יכולתי לזהות כתמים הזויים של אור מבזיקים בהרמוניה אדירה של פנסי מכוניות ששכחו שכביש פריזיאי בדצבר הוא לא משחק ילדים.

אהבתי את הפריז.

אהבתי בה את השקט, את הרעש, את הזוגות הדביקים מדי שטעמו לראשונה את הבגט המפורסם, אהבתי בה גם את הזוגות הדביקים פחות, אלו שבאו עם ילדיהם על-מנת להסוות את הקשרים העלובים שבין בני המשפחה.

אהבתי בה את הברים הישנים, שהצחינו מריח של ג'אז ואבק, וגם את החדשים בינהם, שהבהיקו בצבעי ניאון, גם הם, על חלונות ביתי השטופים סערה.

אהבתי את הכח של פריז על אנשים, ועלי בינהם.

אבל עבורי פריז לא הייתה רק הסיפורים המרתקים הללו, שהציגו אותה באופן גורף כעיר אופטימית וחיובית, הו, בכלל לא.

עבורי פריז הייתה עיר סודות שמתקשה לעכל כמה עצב סורר בה, כמה דמעות מציפות את הקרקע השוממות בקצב אחיד עם הגשם.

ובכל יום במשרד השקוף (קראתי לו כך כי חלונותיו תפסו חלק יותתר נרחב מן הקירות עצמם), קיוויתי להתקל באישה או גבר שהבחינו, בדיוק כמוני, בעגמומיות הציורית הזו של צרפת ופריז בפרט.

אבל, ידעתי, בקרוב יגיע הזמן לעבור למדינה אחרת. לעיר אחרת. לאווירה שונה. יגיע בקרוב הזמן להתפקח מהמאפיות ומאכלי הגורמה, מן האמנות השרויה על כל פיסה חשופה של כל מבנה, מן המבטא הסוחף, שיסחוף אותי להולנד. 

הבטתי בבית הזה, שבניתי לי מן היסוד, מן הלבן-על-לבן-על-לבן, והחלטתי להשאר לארח לפרי יצירתי חברה.

לא אצא היום.

-נתקעה לי הכתיבה, אמשיך בקרוב-

ורוניקה ג. וולדורף

 Chopin Etude Op 25 No.1- Valentina Lisitsa

מה הסיבות שהייתי מוכנה לחזור ללימודים:

- להכנס בשער ולהגיד שלום לדוד השומר

- לשבת במזגן של הכיתה ולנוח בשיעורים

- להתווכח עם מורים ולהגן על דעתי

- לראות את אופק וטלאור כל יום

- היסטוריה מורחב

- קולנוע

- יום שישי חופש

- להשקיע במראה כל יום בלי לוותר

- במקצועות מסויימים בהם המורים טובים- ללמוד.

- ללמוד להתמיד

- ללמוד להתמודד מול אנשים רדודים כל יום

- שעות חופש על חינוך גופני, עם מוזיקה וספר טוב

מה הסיבות שממש לא:

- לא להכין עבודה חשובה ולהיות בלחץ וגועל בכיתה

- פרחות, ערסים ומה שבינהם

- חיסורים, איחורים, אי-הבאה ואי הכנה

- בגרויות, במיוחד בלשון

- להבין שבזבתי לחלוטין את החופש ושעכשיו נדפקתי

- להבין שנדפקתי עם חרא מורים השנה, ובלעדיו

- ימים עם המון המון שעות

- לקום בבוקר

- מורים לא מוכרים

- לשקר פעם אחת באלף שנה ולהגיד שהכנתי שיעורים ולפחד להתפס

- לפחד מתגובת המורה לאי הכנה או הבאה

- אין זריחות ולילה

בהצלחה מחר!

דיי צ'אנלג'

מחכה לחזור לכתוב עם המחשב שלי. עדיין על הלפטופ הזה. מצטערת על זה ממש, שוב.

Day 6

חמישה אנשים שחשובים לי מאוד [לא לפי סדר]

מדובר גם באנשים שאני לא מכירה, כאלו שהשפיעו עליי. לא לקחת אישית.

1) בלייר וולדורף, שלימידה אותי על ביטחון עצמי, על אישה חזקה ועל תדמית איכותית.

2) הוא, כי עזבו את האהבה שלי, הושפעתי ממנו המון. ולזה אני קוראת אהבה איכותית.

3) פאולו קואלו, סופר הספר "ורוניקה מחליטה למות", על זה שתמיד נשאר מה לראות בעולם הזה.
4) קרלוס רואיס סאפון, סופר הספר "צלה של הרוח", על איך צריך להחזיק עלילה בספר (החלום שלי).

5) רוזה לוקסמבורג, שלמידה אותי שמנהיג אמיתי יפעל למרות בעיות מין וגיל, ללא מעצורים ופחד.

ארבע תמונות לחמישה סעיפים, לכל סעיף תמונה, חוץ מ2. לא מצאתי :)

בתמונה האחרונה, רוזה היא האישה בקעקוע.

התחלה חדשה

כל הבגדים שאהבתי,  מעיל העור הישן והנאמן, טישרטים עם כתוביות ובעצם רב רכושי, נשלח כעת אל אנשים שזקוקים להם באמת. אני תורמת את כולם, מחולצות ישנות שעברו אצלי בארון ויעוברו לשקית עד לג'ניסים של דיזל.

קשה לוותר ככה על כל הבגדים שאהבת, ולפחד מה תעשה בלעדיהם, למרות שברור לשניכם שהאינטרקציה אבדה מזמן.
אני מתחילה התחלה חדשה.

סוף-סוף אני אוזרת אומץ להיות האישה שתמיד נועדתי להיות. המתוחכמת והישירה. 

מהיום אני נודרת בפני עצמי ובפניכם להיות אישה אחרת, אישה. כזאת שתוכל לחיות עם עצמה ועם עצמה בלבד, שלא תזדקק לאף-אחד.
לא אהיה יותר נטע שנואשת אליו. אלא זאת שהשלימה עם האהבה שלה, ותתן לה ללכת לא משנה עד כמה אמיתית היא. 

אני לא מחפשת שינוי עצמי, להפך, אני מחפשת הגשמה עצמית.
להיות מי שמעולם נועדתי להיות.

ורוניקה ג. וולדורף מתעוררת היום.
ורוניקה ג. וולדורף הסופרת, הכמהה לאיכות. 
וכן, שמי עדיין נטע. אבל נטע אחרת. נטע שיודעת לאיפה היא הולכת ומאיפה היא באה.

נטע שתהיה ורוניקה על עטיפות הספרים.

עזבתי את הפייסבוק, רוקנתי את הארון כולו, תליתי שמלות על קולבים, כל החדר מתוכנן לעיצוב חדש. וכך החיים שלי.

ולמרות הכל, קשה להרפות מההרגלים האלו של חוסר ביטחון.
אבל אני זוכרת תקופה שבה נועדתי להיות ורוניקה. בה הייתי דיקטטוטרית של ביטחון עצמי ביסודי, ששיחקתי עם שלושה ילדים שרצו להיות ה"חבר-חבר" שלי. זאת שגרמה לשלושה ילדים בו זמנית לאבד את הראש, לקבל פרחים ולסרב, לשים ליפגלוס בשיחת וידאו ולנתק.
אני רוצה לחשוף את הילדה הזאת שוב, אך באופן בוגר יותר.

קשה לראות אחות בלונדינית עם עיניים תכלת, ואח קטן כזה, יפהפיים, ולהאמין שאת תצליחי יותר.

קשה לראות אחות קטנה שתפסה את המשבצת שלך בתור המוכשרת והביצ'ית.

אז כן, יש בי קנאה.

אבל מהיום אני עובדת עליה.

מהיום אני בלתי-ניתנת לעצירה.

ושישרפו כולם.