ביושבי פה, כעת,
אני נחשפת במלוא בדידותי.
אם היה עלי למנות את הדברים שאותם אני מזייפת כשאני בודדה לצד העולם, זו הייתה הרשימה המתומצת-
זה מתחיל במבט מעוניין בחלל הריק
כשכל הסובב בראשי הוא להראות פעילה
לא שברירית
אם אפשר- לא בודדה, אלא מתבדלת
מעל כולם
גירוד מתמשך למשיכת הזמן
וכשזה תם, במהירות בא לכסותו
צחוק מזוייף הנועד כביכול רק לי
שהוא
רעש בתוך השקט של הרעש
ובעיקר
העמדת פנים שיש בתוכי עניין מלא
במכשיר הסלולרי עליו אני מניעה את אצבעותיי
כאילו יש המתקשר איתי דרך המסך
הארור הזה.
הרי הבטחתי לך
זה פשוט לא הוגן
אפילו הדברים שמצחיקים אותי
מעציבים אותי בסוף
מעציב אותי לצחוק על חשבונם
של אחרים
כאילו לא נותר לי הומור משל עצמי.
שאזיין אותך במכות אם
זה מדהים
איך ברגע שלקחתי אחריות
העולם מבטל אותה ממני
כאילו מרמז שתפקידי הוא
בטלה גמורה ואפילו
הסיפוק מהקושי הבוגר
של יום עמוס
נגזל ממני.
רק נותר לזעוק לגורל-
גנב! גנב!
אז למה את עושה את זה?
{*אולי אזכה במבט ממך
אולי היום מבטך לא ירפרף מעלי
כלא הייתי} תזהרי וגם את
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
]